בש"א 5887-22בש"א 5887-22

ביום 1.8.2022 ניתן פסק דין בערעור שהגיש המבקש (ע"א 1077/21), ובו צוין כי לאחר שהמבקש שמע את הערות בית המשפט ולאחר שהשמיע את טענותיו הוא הודיע כי אינו עומד עוד על הערעור, ומשכך ערעורו נדחה. חרף האמור, בחלוף למעלה מחודש, ביום 6.9.2022, הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק הדין בעניינו.

לאחר העיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

כידוע, על מגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לקיום דיון נוסף להוכיח התקיימותו של "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הבקשה, כאשר הגישה הננקטת ביחס לבקשות הארכה האמורות היא קפדנית ומצמצמת, לנוכח מאפייניו של הליך הדיון הנוסף ומטרותיו (ראו למשל: בש"א 6180/09 פלונית נ' פלוני, פיסקה 7 (13.9.2009); בש"א 536/18 פלוני נ' פלונית, פיסקה 7 (31.1.2018); בש"מ 7312/19 זכרון זאב צבי נ' מועצת עיריית ירושלים, פיסקה 4 (13.11.2019)).

בענייננו, המבקש טוען כי פנה טלפונית למרכז המידע על-מנת לתאם מועד הגעה לצורך הגשת הבקשה לקיום דיון נוסף, אך נמסר לו כי בשל הפגרה, עליו להגיע למזכירות בית המשפט רק החל מיום 6.9.2022. ואולם, המבקש לא פירט בבקשתו אם ניסה לברר מהו אופן ההגשה של הליכים דחופים או הליכים שיש להגישם במהלך ימי הפגרה (כמו ההליך הנדון) לבית משפט זה. במצב דברים זה, אין לראות בטענת המבקש "טעם מיוחד" המצדיק את האיחור בהגשת ההליך.

בנוסף לכך, אף סיכויי ההליך אינם נחזים להיות גבוהים, וזאת לנוכח אמות המידה המצומצמות לקיום דיון נוסף, ובשים לב לכך שפסק הדין בעניינו של המבקש ניתן לאחר שחזר בו מערעורו ומבלי שנקבעה כל הלכה חדשה בגדרו.

לנוכח כל האמור, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.