בש"א 5907/97 אברהם מטלון נ. אייל נמרי

1.ערעור על החלטת הרשמת, השופטת א' אפעל-גבאי, מיום 2.9.97, לפיה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להפקדת ערבון והערעור שהגיש במסגרת ע"א 2106/97 נדחה על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: "התקנות").

2.ביום 2.4.97 הגיש המערער ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד' ביין). ביום 4.4.97 נקבע, כי על המערער להפקיד ערבון בסך 20,000 ש"ח תוך שלושים יום מיום המצאתה של ההחלטה בדבר גובה הערבון. ביום 18.5.97 הגיש המערער בקשות חלופיות לפטור מהפקדת ערובה, הפקדת ערובה אחרת, הקטנת סכום הערובה ומתן ארכה של 90 יום להפקדת הערובה. ביום 19.5.97 קיבלה הרשמת את ההחלטה הבאה:

"תביעתו של המבקש נדחתה הן בשל כך שלא הוכיח גירסתו והן בשל כך שגם לו הוכיחה, לא היה זכאי לסעדים שביקש. המבקש גם חוייב בתשלום שכר טירחה והוצאות בסכום של 5,000 ש"ח. המבקש תוקף בערעורו את הממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הראשנה, וככזה אין הערעור בעל "סיכוי ממשי" (בש"א 329/90 אברך נ' גרוגר ואח', פ"ד מד (2) 383, 389). בנסיבות אלה, קיים צורך להבטיח את הוצאות המשיבים בערבון המופקד בקופת בית המשפט. כדי להקל עם המבקש אני מפחיתה מן הסכום שנהוג לקבוע דרך כלל (20,000 ש"ח), ומעמידה את סכום הערבון על סך 10,000 ש"ח. הערבון יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה."

ביום 20.6.97 הגיש המערער בקשה למתן ארכה נוספת של 30 יום להפקדת הערובה. בקשה זו נענתה וניתנה לו ארכה עד ליום 15.7.97. ביום 16.7.97 הגיש המערער בקשת ארכה נוספת. גם בקשה זו נענתה, ניתנה למערער ארכה עד ליום 15.8.97, תוך ציון, כי "ארכה נוספת לא תינתן"

ביום 27.8.97, נוכח אי הפקדת הערבון, החליטה הרשמת לאפשר למערער ליתן טעם, תוך 5 ימים, מדוע לא יידחה הערעור בהתאם להוראות תקנה 431 לתקנות. בתגובה הגיש המערער בקשה נוספת להארכת מועד להפקדת הערובה, תוך שהוא טוען, כי "נפתח פתח לקבלת ערבות בנקאית מחברים" והוא זקוק לזמן מועט נוסף לצורך הסדרת היבטים שונים הנוגעים להשגת הערבות.

3.ביום 2.9.97 נתנה הרשמת את ההחלטה נשוא הערעור לפיה:

"...הרושם הנוצר הוא, כי המבקש מנסה "להרוויח זמן" על יסוד טענות סרק, שאין מאחוריהן תשתית עובדתית אמיתית. למבקש ניתנו שלוש הזדמנויות להפקדת ערבון, ובהן שתי ארכות...הוא לא קיים את החלטות בית המשפט ולא ניצל את הארכות שניתנו לו. עתה - על יסוד טענה כללית וקלוטה מן האוויר - הוא מבקש כי תנתן לו ארכה נוספת. אשר על כן, אני מחליטה לדחות את הבקשה להארכת מועד. הערעור נדחה על פי תקנה 431 הנ"ל."

המערער הגיש תחילה בקשה לביטול החלטת הרשמת, כ"החלטה שניתנה במעמד צד אחד". בקשתו זו נדחתה ביום 21.9.97, ולפיכך הגיש המערער את הערעור שבפני. בערעורו טוען המערער, כי החלטת הרשמת מיום 22.6.97 לא הגיעה לידיו, וכי סמוך למועד בו נודע לו על ההחלטה מיום 27.8.97 נוצרה לראשונה אפשרות למימון הערבון ולפיכך התבקשה הארכה הקצרה הנוספת. המערער מוסיף וטוען, כי בנסיבות אלו ראוי היה לאפשר לו להפקיד את הערבון, תוך הכרה במצוקתו האמיתית והמתמשכת, שמנעה ממנו את הפקדת הערבון עד כה. המערער מצרף לערעורו העתק של ערבות בנקאית בסכום הערבון, ערבות שהוצאה ביום 8.9.97, ומצהיר, כי ערבות זו מוחזקת בנאמנות בידי בא-כחו ומוכנה להפקדה - אם יתקבל ערעורו. בנסיבות אלה, טוען המערער, אין מקום לנעול את שערי בית המשפט בפניו, אך בשל המצוקה הכלכלית הקשה אליה נקלע.

4.המשיבים מתנגדים לקבלת הערעור. טענתם המקדמית, היא כי הערעור, שהוגש ביום 7.10.97 הוגש לאחר חלוף המועד. שכן החלטת הרשמת הדוחה את ע"א 2106/97 מחמת אי-הפקדת ערבון ניתנה עוד ביום 2.9.97 ונודעה למערער באותו יום וההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול החלטה זו ניתנה ביום 21.9.97. עוד טוענים המשיבים, כי המערער ביקש וקיבל ארכות רבות - ולא הפקיד את הערבון הנדרש. כל זאת שעה שהוא אינו משלם את ההוצאות שנפסקו לו על-ידי בית המשפט קמא ושעה שהוא מסתמך על קיומו של ערעורו התלוי ועומד כעילה לסרובו להתפנות מהדירה נשוא הערעור.

5.לאחר שעיינתי במכלול המסמכים והטענות שבפני הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. למערער ניתנו הזדמנויות חוזרות ונשנות להפקדת ערבון. סכום הערבון שנקבע בעניינו אף הופחת, לבקשתו. רק משכלו כל הקיצין והמערער נוכח, כי ערעורו עתיד להימחק מחמת מחדלו הודיע המערער על קיום נסיבות חדשות, שלא פורטו ולא הובהרו, המאפשרות לו להפקיד את הערבון הנדרש, ואף זאת לאחר ארכה נוספת. בנסיבות אלו, ובהתחשב באופי הערעור בע"א 2106/97 , כפי שתוארו בהחלטת הרשמת מיום 19.5.97 , אני סבור, כי שיקולי הרשמת היו ראויים והולמים וכי אין מקום לשנות מהחלטתה.

הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבים בסך כולל של 1,500 ש"ח.