בש"א 6021/95 גומז קרדוסי נ. היועץ המשפטי לממשלה

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 6021/95

ע"פ 5267/95

ע"פ 5313/95

ע"פ 4998/95

בפני: כבוד השופט מ' חשין

כבוד השופט י' זמיר

כבוד השופט י' טירקל

המערער בע"פ 6021/95

והמשיב בע"פ 4998/95: מיגל אוקטביו גומז-קרדוסו

המערער בע"פ 5267/95

והמשיב בע"פ 4998/95: שלום בן נסים ברזני

המערער בע"פ 5313/95

והמשיב בע"פ 4998/95: מאיר בן אהרון זהבי

נגד

המשיב ה בע"פ 6021/95,

5267/95 ו5313/95-

והמערערת בע"פ 4998/95: מדינת ישראל

ערעורים על פסק-דין ועל גזר-דין של

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

מיום 12.7.95 בת.פ.ח. 244/94

שניתן על ידי כבוד השופט ח' אדר

תאריך הישיבה: כ"ו באייר תשנ"ז (2.6.97)

בשם המערער בע"פ 6021/95: עו"ד יעקב לוי

בשם המערער בע"פ 5267/95: עו"ד דן כרמון

בשם המערער בע"פ 5313/95: עו"ד דרור מקרין

בשם המשיבה: עו"ד יהודית לייבה

פסק-דין

השופט מ' חשין:

מונחים לפנינו ארבעה ערעורים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (מפי השופט ח' אדר). שלושה ערעורים הם על הרשעה בדין ועל גזר-הדין, ואלה הם המערערים (להלן נכנה אותם - המערערים): מאיר בן אהרון זהבי (להלן נכנה אותו - זהבי), שלום בן נסים ברזני (להלן נכנה אותו - ברזני) ומיגל בן אוקטביו גומז-קרדוסו (להלן נכנה אותו - קרדוסו). ערעור רביעי הוא ערעורה של המדינה, על קולת העונשים שהוטלו על כל אחד משלושת המערערים.

עיקרי העובדות שלעניין ופסק-דינו של בית-משפט קמא

2.הפרשה שלפנינו עניינה הוא ביבוא כמויות נכבדות של סם קוקאין ממדינת קולומביה לישראל, בסידרה של עיסקאות סם. המערערים היו קשורים לתכנון הפעולות ולביצוען, כל אחד מהם לפי חלקו. העבירות שיוחסו למערערים ואשר בהן הורשעו - כל אחד מהם בעניינו - הן: קשירת קשר לביצוע פשע; עשיית עיסקה בסם מסוכן; יבוא סם מסוכן לארץ; החזקת סם שלא לצריכה עצמית בלבד. ברזני הואשם והורשע גם בעבירה של הכשלת שוטר. לאחר הרשעתם בדינם גזר בית-המשפט על המערערים עונשים אלה: זהבי וברזני נדונו, כל אחד מהם, לשמונה שנות מאסר בפועל ולשנתיים וחצי מאסר על-תנאי, ואילו קרדוסו נדון למאסר בפועל בן שבע שנים ולשתי שנים וחצי מאסר על-תנאי.

3.פסק-הדין המרשיע סומך עצמו, בחלקיו העיקריים, על עדותו של עד התביעה שפיגל. שפיגל היה שותף למעשי העבירה, אך הסכים לשתף פעולה עם המשטרה, הודה בעבירות שיוחסו לו, הורשע באותן עבירות, ודינו נגזר למאסר בן שש שנים וחצי. כיום תלוי ועומד לפני בית-משפט זה ערעורו על חומרת העונש. בהיותו שותף למעשי העבירה, נדרשת עדותו של שפיגל ל"דבר לחיזוקה", כהוראת סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א1971-.

עדות השותף - עדות עד מדינה?

4.קובע ומורה אותנו סעיף 54א(א) לפקודת הראיות:

"הכרעה

על-פי

עדות

יחידה

במשפט

פלילי

54א.(א) בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע; לענין זה, "עד מדינה" - שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה".

ידענו ולמדנו מכאן, שיש הרשעה על-סמך עדותו (היחידה) של שותף לעבירה, ויש הרשעה על-סמך עדותו (היחידה) של שותף לעבירה שהוא עד-מדינה: שעדותו של שותף גרידא נצרכת ל"חיזוק" מתוך חומר הראיות, בעוד אשר עדותו של שותף-לעבירה-עד-מדינה נצרכת ל"סיוע" מתוך חומר הראיות. ומה בין שותף לבין שותף-עד-מדינה, ששותף זה האחרון הוא:

"שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה".

הסימן הניתן בשותף-עד-מדינה הוא איפוא זה, שהעד-השותף מעיד נגד שותפיו לאחר שניתנה לו או הובטחה לו טובת הנאה.

5.הכל מסכימים כי שפיגל היה שותף שעדותו נצרכת ל"חיזוק". ואולם, כך טוענים באי-כוח המערערים, שפיגל היה לא אך שותף לדבר עבירה אלא שותף שהוא עד מדינה, וממילא נצרכת עדותו ל"סיוע" כדרישת סעיף 54א(א) לפקודת הראיות. ומשלא נמצא סיוע כנדרש, כך מוסיפים הם וטוענים, מסקנה מתבקשת מאליה היא כי יש לזכות את מרשיהם מאותן האשמות התולות עצמן על עדותו של שפיגל.

השאלה הנשאלת היא, איפוא - ושאלה ראשונה במניין היא: האם היה שפיגל שותף שהוא עד מדינה או שמא היה שותף שאינו-עד-מדינה? לשון אחר: האם העיד שפיגל לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה?

בית-משפט קמא נדרש לשאלה, וקבע כי שפיגל היה שותף שאינו-עד-מדינה. ובלשונו:

"שפיגל נתן אימרותיו וכן העיד מבלי שהייתה לו ציפיה או שקיבל או שהובטח לו שיקבל פרס או טובת הנאה כלשהם"

וכן:

"בנסיבות האמורות לא ניתנה או הובטחה טובת הנאה כלשהיא לשפיגל בגין עדותו, וכן... לא הוקנה לו יתרון ממוני או משפטי או הנאה אחרת, וכיוצא בזה"

עתה מעלים באי-כוח המערערים את השאלה להכרעתנו אף-היא.

6.ומדוע יש לראות בשפיגל שותף עד מדינה? לעניין זה סומכים באי-כוח המערערים את עיקרי טיעוניהם על קטע משיחה שהיתה בין שפיגל לבין פקד זוהר זייף, איש המשטרה הראשון שחקר את שפיגל מיד לאחר מעצרו. שיחה זו הוקלטה ותומללה, והשאלה הנשאלת היא, האם דברים שאמר פקד זייף לשפיגל עולים כדי "טובת הנאה" שניתנה או שהובטחה לשפיגל, והכל כהוראת סעיף 54א(א) לפקודת הראיות. באי-כוח המערערים מסתמכים בעיקר על אמירות מסויימות שהוחלפו בין פקד זייף לבין שפיגל, וראוי כי נתבונן בחילופי-הדברים מקרוב:

"שפיגל: אתם תעזרו לי

זייף: אז גם אנחנו נבוא לקראתך ונסביר את זה בבית משפט ונסביר את זה שאתה באת ועזרת לנו וגם בית המשפט עד כמה שרואים מנסיון העבר, והסברתי לך את זה סך הכל...

שפיגל: על תנאי זאת אומרת שאני אקבל...

זייף: לא אמרתי לך זה בית סוהר, בטוח

שפיגל: בטוח? זאת אומרת שמעכשיו אני אשב בבית-סוהר עד המשפט

זייף: אני מאמין שכן, אני לא רוצה לשקר אותך. אני אמרתי לך, אני לא אשקר אותך, אז לא אספר לך סיפורים...

.

.

זייף: ואנחנו לא יכולים לעזור

שפיגל: לא, אבל בשביל לתפוס ולעזור לכם אני אלך לעשות עוד עיסקאות עם אנשים

זייף: לא, לא, זה טוב בסרטים הדברים האלה...

שפיגל: לא יודע, אני יודע?...

.

.

שפיגל: זאת אומרת אתם במשפט תבואו ותעזרו לי...

זייף: עוד פעם, אנחנו נבוא ונגיד הכל ונעשה את כל המאמץ ואמרתי לך...

שפיגל: אתה אישית? או לא?

זייף: זה לא אני אישית, זה כל היחידה, משטרת ישראל, היחידה המרכזית, הפרקליטות, כולם. סה"כ זה שאתה משתף פעולה, הענין הזה כולו תלוי בך לבדך..." (עמ' 2, 3, 4 למסמך נ2/).

היש בדברים אלה שאמר פקד זייף לשפיגל משום נתינתה של טובת הנאה או הבטחתה של טובת הנאה?

7.מסתבר כי קודם שהחל משתף פעולה עם המשטרה, התעניין שפיגל לדעת מה יהא בהמשך ההליכים, ומה יהא עונשו לכשיועמד לדין. פקד זייף הבטיח לשפיגל כי משיועמד למשפט, תסביר המשטרה ותסביר הפרקליטות לבית-המשפט כי הוא, שפיגל, שיתף פעולה עם המשטרה. והשניים הבינו זה-את-זה: שניהם הבינו כי בית-המשפט יראה את הדבר בעין יפה, וכי קרוב לוודאי תהיה לדברים שייאמרו לבית-המשפט השפעה על גזר-הדין. האם דברים אלה עושים את שפיגל עד מדינה? האם יש בהם בדברים אלה משום מתן טובת הנאה או הבטחה של טובת הנאה?

8."עד מדינה" הוא "שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה". שלושה המה יסודות העושים את ראובן עד מדינה: ראובן הוא שותף לעבירה שבגינה עומד שמעון לדין; לראובן ניתנה או הובטחה טובת הנאה; ראובן מעיד במשפטו של שמעון לאחר שניתנה או הובטחה לו טובת הנאה (וכמסתבר, תוך זיקת-קשר בין העדות לבין טובת ההנאה; ראו ע"פ 4938/94, 5036 שמרלינג וציון נ' מדינת ישראל ; טרם פורסם).

לענייננו-שלנו, אין חולקים על קיומו של היסוד הראשון: כי שפיגל היה שותף לעבירה שבגינה עמדו המערערים לדין. אין גם חולקים על כך ששפיגל העיד לאחר שניתנה לו או הובטחה לו, כנטען, טובת הנאה. חילוקי-הדעות נסבים אך על השאלה האם ניתנה לשפיגל או הובטחה לו טובת הנאה?

9.מה פירושו של הביטוי "טובת הנאה"? נראה כי לקביעת תחום התפרשותו של הדיבור "טובת הנאה" ראוי שניעזר בתכליתו של ההסדר. וכך, בלכתנו יד-ביד עם התכלית נתווה את גבולות הדרישה לתמיכת-סיוע בעדותו של עד מדינה. מה טעם נדרש "סיוע" לעדותו של עד מדינה, ומדוע אין החוק מספק עצמו ב"חיזוק" הנדרש לעדותו של שותף? החשש הוא, כמובן, כי אותה טובת הנאה הניתנת או המובטחת תטה אותו שותף-לדבר-עבירה לומר בעדותו דברים שאינם אמת: ברצותו להציל את עורו-שלו, או לקבל את טובת ההנאה המובטחת לו, יאמר לגמול לתביעה טובה-תחת-טובה, ויבקש להפליל את הנאשם בהעידו אי-אמת. משידענו את תכלית ההסדר, נוסיף ונדע את גבולות ההסדר אף-הם: "טובת הנאה" היא דבר המיטיב את מצבו של העד-השותף ואשר אין העד-השותף זכאי לו במהלכם הרגיל של הדברים. לשון אחר: "טובת הנאה" היא דבר הניתן לעד והוא מעבר לזכויותיו. כך, למשל, הבטחת התביעה כי אם יעיד נגד שותפו לא יוגש אישום נגד ראובן; כי אישום חמור יומר באישום קל יותר; כי יעוכבו הליכים נגדו. כל אלו "טובות הנאה" הן, שכן העד אינו זכאי לקבלן במהלכם הרגיל של הדברים. לא כך הם דברים המגיעים לעד-שותף על-פי זכויותיו, שאז אין הוא זוכה בטובת הנאה. טובת הנאה היא דבר שמעבר לזכויותיו של העד; ואילו אם זכאי הוא לדברים אלה ואחרים, שוב אין הוא מקבל טובת הנאה.

10.עיון בדבריו של פקד זייף לשפיגל ילמדנו, כי גם אם נאמרו הדברים כדי לעודד את שפיגל לשתף פעולה עם המשטרה - וניתן להניח שזו היתה אמנם כוונתו של פקד זייף - לא היה בהם, כשהם לעצמם, לא מתן טובת הנאה ולא הבטחה לטובת הנאה. והרי בשתפו פעולה עם המשטרה, זכאי הוא שפיגל - כדבר הלמד מעניינו - כי הדברים יובאו במלואם לידיעת בית-המשפט שידון בעניינו. וכזאת אמר לו פקד זייף. אכן, מבחינה אובייקטיבית לא ניתנה לשפיגל ולא הובטחה לו טובת הנאה כלשהי העושה עד-שותף לעד מדינה. בע"פ 2780/90 קצירו נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נטען על עד פלוני כי עד מדינה הוא וכי בשל כך נצרכת עדותו לסיוע. אמר על-כך הנשיא שמגר:

"המדינה הודיעה כי לא הובטחו לעד טובות הנאה

כלשהן, וכי סניגורו הזמין מיוזמתו את איש המשטרה שיעיד על שיתוף הפעולה של העד עם חוקריו. בכך בלבד אין אכן כדי להפכו לעד מדינה, כהגדרתו של מונח זה לפי סעיף 54א' לפקודה..."

11.ועדיין שאלה היא. אמרנו כי אמת-מידה היא לנתינתה או להבטחתה של טובת הנאה, אם מבחינה אובייקטיבית ניתן לעד השותף דבר שאין הוא זכאי לו ממילא. ואולם מה הוא דין, אם הדבר הניתן או המובטח לעד אין הוא טובת הנאה מבחינה אובייקטיבית, אך העד סובר - בטעות - כי תמורת עדותו עומד הוא לזכות בדבר שאפשר אין הוא זכאי לו ממילא? אם סובר העד, בטעות, כי עומד הוא לזכות בטובת הנאה - אף שאין הוא עומד לזכות בטובת הנאה על-פי המיבחן האובייקטיבי - מה חשיבות יש לעובדה כי רוב בני-האדם לא היו סוברים כמותו? עד מדינה, חוששים אנו מפני עדותו שמא יפליל אחרים על-לא-עוול בכפם, כדי שיזכה הוא בטובת הנאה הניתנת או המובטחת לו. חשש זה יקנן בליבנו גם במקום בו אין ניתנת לעד טובת הנאה אך הוא

סובר, בטעות, כי ניתנת לו טובת הנאה. נמצא לנו, לכאורה, כי החשש מפני שקריו של עד-שותף יקנן בליבנו בין אם ניתנת או מובטחת לעד-השותף טובת הנאה ובין אם סובר הוא, בטעות, כי ניתנת או מובטחת לו טובת הנאה.

12.נוטים אנו לדעה, כי בבחינתה של "טובת הנאה" שומה עלינו להעמיד בצד המיבחן האובייקטיבי מיבחן סובייקטיבי אף-הוא, וכי רק בעוברו שני מיבחנים אלה גם-יחד, לא יהיה דבר הניתן לשותף-עד בחינת "טובת הנאה". לשון אחר: במקום בו ניתנת לו טובת הנאה כמשמעותה האובייקטיבית, יהפוך השותף ממילא עד מדינה שכן זכה בטובת הנאה. ואולם גם אם עברה התביעה משוכה זו, לאמור, גם אם נסכים כולנו כי השותף לא זכה בטובת הנאה על-פי המיבחן האובייקטיבי, גם אז תעמוד לפני התביעה משוכה נוספת בדמותו של המיבחן הסובייקטיבי, דהיינו: אם סבר השותף - בטעות - כי ניתנה לו טובת הנאה (במובנה האובייקטיבי). רק אם עברה התביעה משוכה זו אף-היא, נוכל לומר כי השותף לא זכה בטובת הנאה כהוראתה בדין. כל-זאת - לכאורה. והגם שהשאלה היא שאלה, נותיר את התשובה לבאים אחרינו. טעם הדבר הוא, שבענייננו הבין שפיגל הבן-היטב כי לא יזכה לטובת הנאה כ"תמורה" לשיתוף פעולה מצידו. הנה-כי-כן: לאחר שפקד זייף אמר לו כי דבר עזרתו למשטרה ידוּוַח לבית-המשפט, ביקש שפיגל לברר אם תוכל התביעה - בתמורה לעדותו - להסתפק בבקשה להטיל עליו עונש מאסר על-תנאי בלבד. משנענה בסירוב, הוסיף שפיגל והציע כי ישתף פעולה עם המשטרה בלכידת עברייני סמים נוספים. על כך נענה על-ידי פקד זייף: "לא, לא, זה טוב בסרטים הדברים האלה". נדע מכל אלה, כי כבר במהלך השיחה עם זייף - שיחה עליה נשענים המערערים בטיעוניהם - הבין שפיגל כי לא יזכה בטובת הנאה תמורת חשיפת האמת.

נוסיף ונזכיר, כי גם בעדותו בבית-המשפט אמר שפיגל, שהובהר לו על-ידי חוקריו כי מדובר בעבירה חמורה מאד, וכי אין ביכולתם להעריך מה יהא עונשו, אם וכאשר יורשע בדין.

גם פקד זייף העיד בבית-המשפט כי בדבריו לשפיגל "העברתי לו מסר אחד. אני אמרתי לו שעל סמך נסיוני בבתי המשפט, עד כמה שראיתי מנסיוני בשטח, מי שהודה ועזר ושיתף פעולה, בית המשפט התחשב זה...אמרתי לו גם שהעונש יהיה, שברור לו שהוא ילך לבית סוהר, שיהיה ברור, ואני מאמין שבית המשפט יתחשב בנושא הזה...לגבי אורך המאסר...".

כללם של דברים: שפיגל לא נתבקש לסייע למשטרה מעבר לגילוי האמת, ואנשי המשטרה לא הבטיחו לו דבר מעבר למסירת מידע זה לבית-המשפט קודם שייגזר דינו. אלה הם פני הדברים, וממילא נדחה את טענת המערערים כי אנשי המשטרה נתנו או הבטיחו לשפיגל "טובת הנאה" כלשהי כהוראת הדיבור בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות.

13.מסקנתנו הינה איפוא זו, ששפיגל היה שותף-לדבר-עבירה אך עד מדינה לא היה. מכאן שעדותו - אשר נמצאה מהימנה - נדרשה אך ל"חיזוק" ולא ל"סיוע", הכל כהוראת סעיף 54א(א) לפקודת הראיות.

14.הערה אחרונה: אמרנו כי "דבר" הניתן לשותף-לעבירה לא יהא "טובת הנאה", אלא לאחר שנִצְרַף באמת-מידה אובייקטיבית ויצא בשלום. הוספנו ואמרנו, כי נוטים אנו להעביר את ה"דבר" בכור-מַצְרֵף סובייקטיבי אף-הוא, שרק אם ייֵצא גם ממנו בשלום לא נראה בו "טובת הנאה". על כל אלה מחובתנו להוסיף, כי מדברים אנו במהלכם הרגיל של הדברים; ואילו בנסיבות בלתי רגילות אפשר יחולו סייגים. כך, למשל, נניח כי העד מוחזק במעצר בתנאים בלתי-ראויים ובניגוד לדין, ומוצע לו לשמש עד מדינה תמורת שינוי תנאי-המעצר להיותם כתנאי מעצרו של עציר-מן-המניין. הטבת תנאי-המעצר כמוצע לו הינה זכותו של העד-השותף, ועל-כן אין הוא מקבל טובת הנאה לפי המיבחן האובייקטיבי; שהרי טובת הנאה לפי מיבחן זה היא דבר הניתן לעד-השותף מעבר

לזכויותיו. נעבור גם את המיבחן הסובייקטיבי, הואיל והעד אינו טועה באשר לקבלתה של טובת הנאה. לכאורה, איפוא - ולפי שני המיבחנים כאחד - אין העד-השותף מקבל טובת הנאה. בה-בעת, נדע ונבין כולנו, שקם ונהיה חשש כי יעיד אי-אמת, ולו כדי להשיב לתביעה טובה-תחת-טובה. הוא שאמרנו: המיבחנים העקרוניים שהיצענו טובים ויפים הם במהלכם הרגיל של הדברים. ואולם שלא במהלכם הרגיל של הדברים נידרש לסייגים הנדרשים מתוך מערכת העובדות.

הסייג שלענייננו, כך ננסח אותו: במקום בו שוללת המדינה, שלא-כדין, זכות הקנויה לעד-שותף, החזרתה ושיקומה של אותה זכות אפשר תהיה בהן הענקת טובת הנאה (או הבטחה להענקתה של טובת הנאה), הגם שהעד-השותף היה זכאי ממילא להחזרת הזכות ולשיקומה. סייג זה הינו יוצא לכלל הקובע כי טובת הנאה היא דבר שאין העד-השותף זכאי לו במהלך הדברים הרגיל. במקרה שתיארנו, זכאי העד-השותף לאשר ניתן לו, ובכל זאת נסווג את המערכת כמערכת בה קיבל טובת הנאה.

15.ביודענו עתה כי עדותו של שפיגל אינה נדרשת אלא לחיזוק בלבד, הבו נעבור עתה ונדון בכל אחד מן הערעורים שלפנינו.

ערעורו של זהבי

16.זהבי הורשע במרבית האישומים שיוחסו לו בכתב-האישום, וזוכה מאחד מן האישומים (האישום השני). הבו נעבור על הרשעות אלו, ונבחן את טיעוניו של עורך-דין מקרין לגבי אותן הרשעות, אחת לאחת.

17.זהבי הורשע באישום הראשון שבכתב-האישום, ואלה היו עיקרי הדברים: בחודש דצמבר 1993 יזם זהבי נסיעה משותפת לו ולשפיגל ללונדון ולקולומביה. בקולומביה קיבל זהבי שני בקבוקי משקה חריף בהם נמהל סם הקוקאין, והביא אותם בקבוקים ארצה. בית-משפט קמא אימץ את עדותו של שפיגל, בה הפליל את זהבי בעבירה זו, ובה-בעת דחה את גירסתו של זהבי כי מטרת הנסיעה ללונדון ולקולומביה היתה לעסקים בלבד. חיזוק לעדותו של שפיגל מצא בית-המשפט בהימנעותו של זהבי מהשיב לכתב-האישום, הימנעות שכלשון סעיף 152(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב1982- "עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה". לקיצור דברינו להלן נוסיף, כי חיזוק זה מצא בית-משפט להרשעתו של זהבי גם בשאר האישומים, שכן זהבי לא השיב לכתב-האישום גם לאחר שבית-המשפט הסביר לו את תוצאות הימנעותו מהשיב לאישום.

אשר לעדותו של שפיגל לגופה, בית-משפט קמא מצא כי היה בהופעותיו בישיבות הרבות בבית-המשפט "גם משום חיספוס, היסוס, ולפעמים התחמקות בשימוש 'לא זוכר'", , ואולם בסיכומו של דבר "בעניינים המהותיים באמת עדותו אמינה..."

18.לטענת עורך-דין מקרין, טעה בית-משפט קמא בהרשיעו את זהבי באישום זה. וכל כך למה, אלא שהראיה היחידה ליבוא הסם בידי זהבי היתה עדותו של שפיגל בבית-המשפט, ועדותו של שפיגל היתה כי כך אמר לו זהבי בשעה שהראה לו את הבקבוקים. לאמור, היה זה זהבי שאמר לשפיגל כי הבקבוקים מכילים סם. ואולם, כך טוען עורך-דין מקרין, אין להאמין לשפיגל בדבריו אלה, ולו מטעם זה שבהודעותיו במשטרה לא סיפר כלל כי כך אמר לו זהבי. נתגלעה איפוא סתירה בין הודעותיו של שפיגל במשטרה לבין עדותו בבית-המשפט, וסתירה זו חייבת להוביל לזיכויו של זהבי.

טענה זו אינה מקובלת עלי. שפיגל נחקר על-כך בבית-המשפט, והסביר כי לעת מתן ההודעות במשטרה, סמוך לאחר מעצרו, היה מבולבל ולכן אמר כי אינו זוכר אם זהבי סיפר לו שהבקבוקים שהובאו על-ידו הכילו סם. לעומת זאת, בעדותו בבית-המשפט היה שפיגל תקיף באומרו שזהבי אמר לו כי הבקבוקים שעימו מכילים סם.

בית-משפט קמא קיבל את הסברו של שפיגל, ואנו לא נסטה מדרכו. לעניין זה נוסיף ונזכיר - גם זאת בדרכו של בית-משפט קמא - שגירסתו הנוגדת של זהבי לעניין מטרת נסיעתו לקולומביה עם שפיגל היתה כי בכוונתו היה לבחון יבוא של בגדי-ים. או "איזה פרוייקט של תפירה לייצור בדים". גירסה זו העלה זהבי לראשונה בבית-המשפט, הגירסה לא נתמכה בעדים או בראיות אחרות, ואין פלא בדבר כי נדחתה כגירסת-בדים.

משביכר בית-משפט קמא את עדותו של שפיגל ומצאה אמינה ומסתברת - גם בהמשך להודעותיו במשטרה - לא נמצאה לנו כערכאת ערעור עילה להתערב בהכרעתו.

בקבוקי הסם לא נתפשו אמנם, אך אין בעובדה זו, כשהיא לעצמה, כדי למנוע את הרשעתו של זהבי בדינו. אכן, ניתן להרשיע אדם בעיסקת סמים גם אם הסמים לא נתפשו כלל (השוו: ע"פ 840/79, 854 גבריאלי ואח'

נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(2), 371, 377; ע"פ 242/85 חזן ואח'

נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1) 512, 524; ב"ש 519/82 קדמי נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(3) 218, 221). בשים-לב לעדותו של שפיגל - אשר נמצאה מהימנה - ניתן היה להרשיע את זהבי באישום זה הראשון.

19.אשר לאישום השלישי: גם בעניינו של אישום זה עד התביעה המרכזי - לו האמין בית-המשפט - היה שפיגל. על-פי אישום זה, דרש זהבי משפיגל כי יסע לקולומביה וייבא סם ארצה בבקבוקי משקה חריף. שפיגל העיד כי לטענתו של זהבי (ונאשמים אחרים) הוא (שפיגל) חב להם סכום של 12,000.- דולר, ובעצם מסעו זה היה אמור לכסות את חובו. שפיגל נסע לקולומביה וקיבל ממאן דהוא שבעה בקבוקים המכילים תמיסת קוקאין במשקל של כ7.8- ק"ג. המשטרה עלתה על עקבות שפיגל והסם נתפש בביתו (יחד עם קרדוסו אשר בא ליטול את הסם משפיגל).

טוען עורך-דין מקרין כי זהבי לא היה מעורב כלל ביבואם של בקבוקים אלה בידי שפיגל. לגירסתו, לא היה קשר אותה עת בין שפיגל לבין זהבי, וממילא אין לקבל את עדותו של שפיגל כי זהבי היה מעורב באותו יבוא. לטענתו של עורך-דין מקרין, שפיגל היה בעת הרלבנטית בארץ בעוד שזהבי היה בקולומביה, ומי שיזם את היבוא לא היה זהבי אלא קרדוסו וחבריו מקולומביה.

אנו דוחים את טיעוניו של עורך-דין מקרין. העובדה, כשהיא לעצמה, שזהבי היה בקולומביה בעת ששפיגל אך יצא לשם, אין בה כדי ללמד שזהבי לא היה קשור כלל לתכנון נסיעתו זו של שפיגל על מטרותיה. אכן, אין כל קושי להסכים עם בית-משפט קמא כי בהתאם לעדותו של שפיגל - אשר נמצאה מהימנה - היה זהבי שותף ליבוא בקבוקי הסם שנתפשו בידי המשטרה.

זהבי הורשע גם באישום הרביעי שיוחס לו. זהבי קשר קשר עם קרדוסו, ובחודש אפריל 1994 נסע לקולומביה, שם קיבל בקבוקים שהכילו תמיסת קוקאין. משום-מה נתקף זהבי בחשש והחליט לנטוש את הבקבוקים בקולומביה. כך חזר זהבי ארצה בלא הבקבוקים. בהרשיעו את זהבי באישום זה הסתמך בית-המשפט, בעיקר, על הודעותיו של זהבי במשטרה ועל הצהרת בא-כוחו כי מרשו מודה באשמה.

זהבי הורשע גם באישום החמישי, בהחזקת סם קוקאין במשקל נטו של 14.2106 גרם. גם הרשעה זו יסדה עצמה, בין-השאר, על הודאתו של זהבי.

ערעורו של ברזני

20.ברזני נמצא אשם בביצוע העבירות שפורטו באישום השני. בית-משפט קמא הסתמך בעיקר על דבריו של שפיגל, אשר העיד כי במסגרת הקשר שנקשר השתתף במימון נסיעתו של ברזני לקולומביה לשם יבוא בקבוקי סם. שפיגל אף העיד כי ברזני הגיע לביתו - לאחר שובו מקולומביה - כי באותו מעמד ראה את ברזני מעביר בין 3 ל4- בקבוקים מתיק למזוודה (או להפך), ולאחר מכן עזב את ביתו עם הבקבוקים.

לעדותו של שפיגל נמצא חיזוק. בתחילה תוכנן, כך העיד, שהוא (שפיגל) יצא לקולומביה, אלא שבסופו של דבר יצא ברזני תחתיו. ואמנם, רישומי משרד הנסיעות שטיפל בנסיעה לקולומביה הצביעו על כי שמו של ברזני הופיע תחת שמו של שפיגל. בהקשר זה נוסיף, כי גירסתו של ברזני - לפיה נסע במקום שפיגל לרומא ולבוגוטה לצורך עסקיו - ניתנה רק בחקירתו מיום 2.6.94 (ת80/) ולא כשנחקר לראשונה בעניין ביום 24.5.94 (ת79/), יום אחד לאחר מעצרו על-ידי המשטרה.

אי-ההתאמה שנמצא בין גירסתו של שפיגל במשטרה לבין עדותו בבית-המשפט, אינו יורד לשורש עדותו של שפיגל, וגם בכך מסכימים אנו גם בית-משפט קמא.

21.גם לגבי האישום השלישי נמצא ברזני אשם על סמך עדותו של שפיגל. לפי עדותו של שפיגל, ברזני היה בין אלה ששלחוהו לקולומביה, בהבטחה כי יבוא הבקבוקים ימחק את החוב שהוא (שפיגל) חב לחבורה (כביכול או שלא כביכול).

22.ברזני הורשע גם בעבירת הכשלת שוטר וכן בעבירה נוספת של החזקת סם מסוכן מסוג A . M . D . M שנתפס ברשותו. על הרשעות אלו לא הוגש ערעור.

23.בא-כוחו של ברזני, עורך-דין דן כרמון, תוקף את הרשעת מרשו בביצוע העבירות שפורטו באישום השני. ראשית, כך טוען עורך-דין כרמון, לא הוכח שהסמים אשר יובאו לארץ על-ידי ברזני הכילו קוקאין בריכוז העולה על 0.1%, ריכוז הנדרש לשם הגדרת הסם כ"סם מסוכן" (בהתאם להגדרת "סם מסוכן" בסעיף 1 לפקודת הסמים המסוכנים ולאמור בתוספת הראשונה לפקודה, חלק ב', סימן ב', פריט 19). מטעם זה לעצמו, כך טוען עורך-דין כרמון, חובה היתה לזכות את ברזני מהאישומים שיוחסו לו באישום השני (וכן בכל שאר האישומים המתייחסים לסמים מסוכנים שהרכבם לא נבדק על-ידי המשטרה). יתר-על-כן: אין לראות חיזוק לעדותו של שפיגל בעובדה כי ברישומי משרד הנסיעות נמצא שברזני נסע לקולומביה במקומו של שפיגל. לטענת עורך-דין כרמון, מתיישבת עובדה זו גם עם גירסתו של ברזני עצמו, כי רכש את הכרטיס משפיגל לצורך נסיעת העסקים שלו ללונדון ולקולומביה.

24.טענות אלו אינן מקובלות עלינו. אשר לטענה בדבר ריכוזו של הסם: טענה זו הינה טענה מפתיעה. הטענה לא הועלתה כלל לפני בית-משפט קמא, ולראשונה הועלתה לפנינו. השאלה היא, איפוא, אם נוכח אי-העלתה של הטענה בערכאה קמא ואי-הוכחת ריכוזו של הסם, ראוי הוא שנזכה את ברזני מן האשמה. תשובתנו לשאלה היא בשלילה. נזכור כי ברזני הכחיש כל קשר ליבוא הסם, וביקעת חילוקי-הדעות בין המדינה לבין ברזני בערכאה קמא היתה באשר למעורבותו ביבוא הסם. הנחת היסוד של הכל היתה זו, כי מי שטורח לייבא סם קוקאין מקולומביה - לא-כל-שכן באמצעי מתוחכם של המסה בבקבוקי משקה חריף, כְּאלה הנקנים בחנויות פטורות ממכס - חזקה עליו כי מייבא הוא סם שראוי לייבאו, סם שניתן יהיה למוכרו בשוק הסמים. פירוש הדברים הוא, כי קמה ונהיית חזקה-שבעובדה - חזקה שהיא ילידת השכל הישר ומציאות החיים - כי הסם שיובא היה בריכוז שעשה אותו ראוי למסחר, קרי, סם מסוכן. מי הוא זה ואיזה הוא שיטרח לייבא מקולומביה - באמצעים מתוחכמים - סם-שאינו-סם? בנסיבות אלו, ומשלא הועלה ולו רמז לעניין ריכוז הסם, שוב לא יישמע נאשם בטענה - לראשונה בערעור - כי לא הוכח ריכוזו של הסם להיותו "סם מסוכן". טענה מעין-זו הנשמעת לראשונה בערעור נעדרת היא משקל. בע"פ 3974/90 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2) 565, הורשעו מוכרי סמים בביצוע מספר עסקאות, כולל בעיסקה בה לא נתפס הסם אלא נבלע ע"י הקונים לפני שנעצרו על-ידי המשטרה. אמרה על-כך השופטת דורנר:

"במקרה דנן, מכלול הראיות - נסיבות הקניה... האריזה, צבע החומר והעובדה שהלקוחות בלעו את הסם [בצבע חום] בעת המעצר, שהיא כשלעצמה הוכחה שלא היה זה חומר תמים - מוליך למסקנה, כי החומר החום היה סם מסוכן"(בעמ' 571)

גם בענייננו-שלנו, האופן הזהה של הבאת הבקבוקים בכל המקרים (כולל הבקבוקים שנתפסו ושנמצאה בהם תמיסת קוקאין בריכוז המתאים להגדרת סם מסוכן בהתאם להוראות פקודת הסמים), ובכלל זה: מוצאם של הבקבוקים, אופן נשיאתם ודמיונם הצורני, כל אלה מובילים למסקנה המתבקשת כי יובא לישראל סם מסוכן.

25.אשר לטענת עורך-דין כרמון בעניין הרישומים במשרד הנסיעות, גם טענה זו אינה מקובלת עלינו. גירסתו של ברזני דהאידנא הועלתה בעדותו בבית-המשפט, אך בהודעתו הראשונה במשטרה לא אמר על-כך דבר וחצי דבר. נהפוך הוא: בהודעותיו במשטרה הדגיש ברזני את קשריו הרופפים, כביכול, עם שפיגל, וגירסתו זו אינה מתיישבת עם גירסתו המאוחרת. דווקא גירסתו של שפיגל זוכה לחיזוק, ואין פלא בדבר איפוא כי בית-משפט קיבל גירסה זו דווקא, לאמור: כי העברת הכרטיס משם-אל-שם נעשתה לצורך עיסקת הסמים שיובאו ארצה בידי ברזני.

26.ולעניינו של האישום השלישי: אישום זה, כזכור, עניינו בנסיעתו של שפיגל לקולומביה - בשליחותם של זהבי ושל ברזני - לייבא סם קוקאין, ובייבואו של הסם בשבעה בקבוקים שנתפשו על-ידי המשטרה. טוען עורך-דין כרמון, כי לא נמצא חיזוק לעדותו של שפיגל וכי "הסבר סביר ומתקבל על הדעת באשר לחלקו באישום זה" - כלשונו של בית-משפט קמא - אין בו חיזוק כנדרש בדין.

על דרך העיקרון, "המושג 'דבר לחיזוק' אינו קושר עצמו בכל תנאי מוקדם שהוא באשר לתוכנו של אותו 'דבר'... 'דבר לחיזוק' הוא... לחיזוק מהימנותו ואמינותו של השותף לדבר עבירה; אותו 'דבר' יכול שיבוא מן הגורן או מן היקב, ואין כל הכרח אפריורי כי יכוון פניו אל הנאשם ויערב אותו במעשה העבירה" (ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן , פ"ד מח(1) 62, 80; ראו עוד: שם, 70-69, 80-79, והאסמכתאות הנזכרות שם). כך דין על דרך הכלל. יחד-עם-זאת, נראה לי כי בנסיבות ענייננו-שלנו "הסבר סביר ומתקבל על הדעת", אין די בו כדי לשמש חיזוק כנדרש בחוק. ואולם, ניתן לאתר בנקל בחומר הראיות חיזוק לדבריו של שפיגל. בהודעתו במשטרה מיום 2.6.94 (ת80/) מסר ברזני כי נודע לו על נסיעתו של שפיגל לחוץ-לארץ שעה שקרא בעיתון על מעצרו, לאחר שנתפס עם הסמים בהגיעו ארצה. גם בעדותו בבית משפט קמא הדגיש ברזני, כי בתקופה שלפני נסיעתו של שפיגל לקולומביה להביא סמים - בחודש אפריל 1994 - לא היה עוד כל קשר ביניהם; ובלשונו: "הקשר התנתק". והנה, בהודעתה למשטרה (אשר הוגשה בהסכמת הצדדים כמוצג ת121/), מסרה עובדת משרד הנסיעות "ניצה טורס", גב' טליה רביב-שליטנר, כי סמוך לאחר הסדרת נסיעתו האחרונה של שפיגל לבוגוטה, פנה אליה ברזני ואמר "שהוא גם רוצה לנסוע לבוגוטה וביקש שאני אסדר לו את אותה הטיסה שהייתה למוטי [שפיגל]. הוא חשב שמוטי נסע ב'אליטליה' והוא לא ידע שמוטי נסע ב'בריטיש אירוויס'" (עמ' 3 למוצג ת121/). אין תימה בדבר, כי תגובתו של המערער למשמע הודעתה הנ"ל של גב' רביב-שליטנר היתה: "...כל העדות הזאת היא סילוף אחד גדול". אכן, נמצא חיזוק לעדותו של שפיגל באשר למעורבותו של ברזני בפרשת האישום השלישי.

ערעורו של קרדוסו

27.קרדוסו הורשע באישום השלישי. הרשעתו התבססה על עדותו של שפיגל, אך גם על תפיסתו flagrante delicto ,

שעה שבא ליטול את הסמים ששפיגל הביא עימו מקולומביה. בהרשעת קרדוסו באישום זה, נשען בית-משפט קמא גם על אימרותיו במשטרה.

הרשעתו של קרדוסו באישום הרביעי התבססה על אמרותיו במשטרה, ובאמרות אלו נחשף הקשר החזק שהיה לקרדוסו עם עסקי הסמים שפורטו בכתב האישום.

טענת קרדוסו בבית-משפט קמא, כי נגרם לו עיוות דין עקב אי-מינוי סניגור עבורו כדין, נדחתה על-ידי בית-משפט קמא בנימוק כי בא-כוחו, עורך-דין לוי, ייצגו החל בישיבה הראשונה.

28.ערעורו של קרדוסו היה על חומרת העונש בלבד, תוך שהוא מביע חרטה על מעשיו. וכדבריו בכתב הערעור: "אני מביע חרטה על מעשי לאחר שהודיתי בהם וביקשתי את סליחת כל הנוגעים בדבר". רק לאחר עבור חודשים ארוכים הגיש בא-כוחו, עורך-דין לוי, ערעור על ההרשעה גם-היא (בצירוף לבקשה להרחיב את המועד להגשת הערעור). כנימוק להגשת הערעור החדש כותב עורך-דין לוי כך: "מאחר והמשיבה הגישה ערעור על קולת העונש והמערער עצמו השאיר ההחלטה בידי, החלטתי בכל זאת להגיש בשמו ערעור על ההרשעה".

לא זו הדרך להגיש ערעור.

29.טוען עורך-דין לוי כי זכויות מרשו נפגעו, באשר הודע על מעצרו לשגרירות ארצו בישראל רק עשרים-ושמונה יום לאחר המעצר. מטעם זה מבקש עורך-דין לוי לפסול את הודעתו של קרדוסו במשטרה, הודעה שניתנה לפני שנפגש עם עורך-דין. טענה זו אין בה ממש. גם אם נקבל את הטענה שהיה על המשטרה לעשות מאמצים משמעותיים יותר להודיע בהקדם לשגרירות ארצו של קרדוסו על דבר מעצרו, לא מצאנו עילה לפסול את תקפות הודעותיו במשטרה. אין חולק כי הודעותיו של קרדוסו ניתנו מרצונו החופשי, וממילא אין הצדק לשנות מקביעתו של בית-משפט קמא כי שום עיוות דין לא נגרם לו, בשל השימוש שנעשה בהודעתו במשטרה, תוך העדפתה על עדותו הכופרת באשמה בבית המשפט. בית משפט קמא ביכר את הודעת קרדוסו במשטרה כיון שעדותו בפניו נמצאה בלתי אמינה.

סיכום לעניין ההרשעות בדין

30.כללם של דברים: אנו דוחים את ערעוריהם של שלושת המערערים על הרשעתם בדין.

ולעניין העונש

31.כאמור בראש פסק-הדין, נדונו זהבי וברזני לשמונה שנות מאסר בפועל ולשנתיים וחצי מאסר על-תנאי, ואילו קרדוסו נדון לשבע שנות מאסר ולשנתיים וחצי מאסר על-תנאי.

זהבי, ברזני וקרדוסו מערערים על חומרת העונש, ומנגד מערערת המדינה על קולת העונש.

32.נזכיר בראשי פרקים באלו עבירות הורשע כל אחד מן הנאשמים.

זהבי הורשע בארבעה אישומים, ואלה הם: ייבא מקולומביה שני בקבוקים שנחזו להיותם בקבוקי משקה חריף ואשר בפועל הכילו קוקאין נוזלי (האישום הראשון); ייבא מקולומביה יחד עם ברזני וקרדוסו בקבוקים שנחזו להיותם בקבוקי משקה חריף ואשר בפועל הכילו קוקאין נוזלי במשקל 7.86 ק"ג (האישום השלישי); ניסה לייבא ארצה בקבוקים המכילים קוקאין (האישום הרביעי); החזיק בקוקאין במשקל 14.2 גרם (האישום החמישי).

ברזני הורשע בארבעה אישומים, ואלה הם: ייבא לארץ בקבוקים שהכילו קוקאין נוזלי (האישום השני); ייבא לארץ יחד עם זהבי וקרדוסו בקבוקים שהכילו קוקאין נוזלי במשקל 7.86 ק"ג (האישום השלישי); הכשיל שוטר במילוי תפקידו (האישום השישי); החזיק סם מסוג

M.D.N.A. במשקל 0.2 גרם (האישום השביעי).

קרדוסו הורשע בשני אישומים אלה: ייבא לארץ יחד עם זהבי וברזני קוקאין נוזלי במשקל 7.86 ק"ג (האישום השלישי); קשר קשר עם זהבי לייבא לארץ קוקאין, והיה שותף לנסיונו של זהבי לייבא ארצה אותו קוקאין.

33.אשר לערעורי המערערים: טוענים באי-כוח המערערים, כי שפיגל - בריח התיכון בהרשעת מרשיהם - היה ראש הרשת ולא אך בלדר ליבואם של סמים. ומשהוטל על שפיגל עונש מאסר בפועל בן שש שנים וחצי, אך דין הוא שעונשם של מרשיהם יהיה פחות מעונשו של שפיגל.

אין בטענה זו כל ממש. נהפוך הוא: הכל מסכימים כי שפיגל היה שותפם של המערערים למעשי הפשע, ואולם ראיה כוללת תלמדנו שלא שפיגל היה העבריין העיקרי. יתר-על-כן: ההשוואה בין שפיגל לבין המערערים, נעדרת היא כל ממשות. עם קריאתו של כתב-האישום הודה שפיגל בעובדות שיוחסו לו - בהמשך להודעותיו-הודאותיו במשטרה - ובבית-המשפט חשף את חלקו ואת חלקיהם של האחרים בפרשיות השונות, והכל תוך שסיכן את עצמו. אמירתו של שפיגל כי לולא נתפש היה אמור לקבל "כמה אלפים טובים", מלמדת, כשהיא לעצמה, מי היה האדון ומי היה המשרת.

אשר לטענותיהם הכלליות של המערערים בנושא העונש, גם באלו אין כל ממש.

34.אשר לערעורה של המדינה על קולת העונש.

ערעור זה יש בו ממש.

סקירת הפרשיות השונות לפרטיהן מלמדת אותנו על בנייתה של רשת מתוחכמת אותה הקימו המערערים, להברחתו של סם הקוקאין ארצה. כמויות הקוקאין שהוברחו היו כמויות עצומות, וכעוצמת הנזק שנגרם ואשר עלול היה להיגרם לכלל ולפרט, כן ראויה שתהיה עוצמת העונש. נוסיף ונזכיר כי חלק מהקוקאיו שיובא ארצה לא נתפש. פירוש הדבר הוא, כי הסם סופק לצרכנים, מצא את דרכו לגופם של הצרכנים, והמערערים גרפו מסתמא את השלל לכיסיהם. עוד ראוי להזכיר, כי ברזני וקרדוסו הורשעו בעבר בחוץ-לארץ בעבירות סמים ואף רָצו עונשי מאסר. והנה חזרו לסורם. אם שפיגל, אשר הודה במעשיו והביא להרשעת המערערים נדון לשש וחצי שנות מאסר בפועל, דומה שעונשיהם של המערערים ראויים שיהיו כבדים וקשים בהרבה.

35.לעולם נזכור עבירת סמים מה היא, ומה הם ערכי-החברה שאנו נדרשים להגן עליהם. מעבר מזה עומדים המערערים - הם ואחרים שכמותם - אנשים שעיניהם אל בצע-כסף, ומעבר מזה עומדים צרכני הסם, אנשים אומללים שגופם ונפשם מכורים לסם. אותם עלובים תלו עצמם בסם, ואנשים רעים כמערערים מנצלים תלות זו עד-תום לגריפת כסף-רע לכיסיהם. המערערים מוכרים סם-מוות למי שמכרו את גופם לסם, ועל עיסקאות-מכר אלו זוכים הם בתמורה כספית. למותר להזכיר את שרשרת העבירות הנדרש מעיסקאות הסם: צרכנים שאין הפרוטה מצויה בכיסם פושטים על אחרים, שודדים אותם, פורצים לבתיהם, תוקפים אותם, והכל כדי להשיג מימון לרכישתו של הסם. המערערים אינם חבים, כמובן, מבחינה משפטית בעבירות שעוברים אחרים, אך לעת גזירת העונש נביא כל אלה במניין.

העונש הקבוע בצד מרבית מן העבירות שהמערערים הורשעו בהן, עבר במשך השנים כמה וכמה גלגולים. בראשית, עם חקיקתה של פקודת הסמים המסוכנים - בשנת 1936 - נקבע לעבירות שלפי הפקודה עונש מאסר בן עשר שנים (סעיף 16(1) לפקודה במקורה, שלימים נתגלגל בסעיף 32 לנוסח החדש). בשנת תשל"ט1979- הוחמר העונש על עבירות של "מסחר ומעבר" (סימן ב' לפקודה), והועמד - בסעיף 19א לפקודה - על חמש-עשרה שנות מאסר (חוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים, תשל"ט1979-). המחוקק לא אמר די, ובשנת תשמ"ט1989- הוסיף והחמיר בעונשן של עבירות מסחר בסמים ומעבר סמים. זו הפעם הועמד העונש על עשרים שנות מאסר (סעיף 6 לחוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (מס' 3), התשמ"ט1989-). וזה העונש הקבוע כיום בחוק בצד מרבית העבירות שעברו המערערים.

מלחמת החורמה בעברייני סמים נמשכת והולכת. מלחמה קשה היא, מלחמה ארוכה, והיא כמלחמת ישראל בעמלק. על השימוש בעונש המירבי כמדד לענישה אמר הנשיא שמגר בע"פ 575/88 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(4) 242, 243:

"הדגשנו, לא אחת, כי במציאות המצערת שנוצרה אצלנו צריכים העונשים בעניין הסחר בהירואין להיות חמורים, ולשאוף במידה רבה יותר מן המקובל בעבר, אל העונש המקסימלי שנקבע בחוק".

דברים אלה היו נכונים ליום בו נאמרו, יום ה11- בדצמבר 1988; קל וחומר נכונים הם לימינו אלה.

המערערים הם עבריינים קשים הסוחרים בסמים קשים, ועבריינים קשים הסוחרים בסמים קשים ראויים לעונש קשה. בה-בעת נזכור כי אין זה מדרכנו למצות את העונש בערעור המדינה על קולת העונש.

36.אנו מחליטים לקבל את ערעור המדינה, ותחת העונשים שהוטלו על המערערים אנו מחליטים להטיל עליהם עונשים כלהלן: על מאיר זהבי ועל שלום ברזני אנו גוזרים ארבע-עשרה שנות מאסר, מתוכן אחת-עשרה שנות מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על-תנאי. על מיגל גומז-קרדוסו אנו גוזרים שלוש-עשרה שנות מאסר, מתוכן עשר שנות מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על-תנאי. והתנאי הוא - לעניינם של השלושה - כי לא יעברו תוך שלוש שנים מתום מאסרם עבירה בניגוד לפקודת הסמים.

ש ו פ ט

השופט י' זמיר :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' טירקל :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' חשין.