בש"א 6022/98 צבי אגמון נ. זהר פלדבוי

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 28.6.98, בו נדחתה תביעה שהגיש המבקש.

הבקשה שבפני הוגשה ביום 28.9.98, לפני המועד האחרון להגשת הערעור, אשר חל ביום 2.10.98 (ולא 4.10.98 כפי שצויין בבקשה), ומתבקשת בה אורכה בת תשעים יום להגשת הערעור. הטעם לאורכה המבוקשת הוא, כי בסמוך למתן פסק-הדין אובחן אצל המבקש גידול ממאיר בריאה, אשר בגינו עבר ניתוח ביום 31.8.98, ולאחריו נזקק לטיפולים כימותרפיים. בבקשה נטען, כי מדובר בתובענה שנמשכה אחת-עשר שנה, ומכיוון שכרוכים בה אירועים שארעו לפני שנים רבות, יזדקק המבקש לימים רבים כדי להעביר לבא-כוחו החדש את פרטי המקרה. להערכת המבקש, סיכויי הערעור להתקבל גבוהים, שכן לטענתו שגה בית המשפט קמא בפסק-דינו באותו האופן ששגה בהחלטה מקדמית שנתקבלה בתיק ואשר ערעור שהוגש עליה, התקבל (ע"א 3092/90,

צבי אגמון נ' זוהר פלדבוי ואח' , פ"ד מו (3) עמוד 214).

המשיב מספר 1 מסר בתגובתו כי הבקשה התקבלה אצלו בלא נספחיה, ולפיכך לא התייחס למצבו הבריאותי של המבקש, והשאיר זאת לשיקול דעת בית המשפט. יחד עם זאת ביקש, כי אם תנתן אורכה להגשת הערעור יותנה הדבר בתשלום ההוצאות שנפסקו נגד המבקש בבית המשפט המחוזי.

המשיב מספר 2 מתנגד לבקשה. בתגובה ובתצהיר שצורף לה נטען, כי אין מצבו הרפואי של המבקש מונע ממנו הכנת הערעור, וכי עמדו לרשותו שלושה חודשים להכנתו. כמו כן נטען, כי לפי שיטתו של המבקש, המדובר בטעות משפטית אשר נפלה בפסק-הדין ומצבו הרפואי של המבקש לעניין הכנת והגשת ערעור ממין זה אינו רלבנטי, שכן במקרה כזה את הערעור מכין עצמאית בא-כוח המבקש.

מחלה המונעת מבעל דין לטפל בענייניו מהווה טעם מיוחד להארכת המועד (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמוד 895-896). יתכן שצודק המשיב כי אין מצבו הבריאותי של המבקש מונע ממנו לחלוטין לטפל בענייניו. יחד עם זאת, אין ספק שמדובר בנסיבות קשות, אשר בהצטרפן לכך שמהבקש הודיע למשיב מבעוד מועד (כעולה מתצהירו של המשיב עוד בתחילת חודש אוגוסט 1998) על כוונתו להגיש ערעור על פסק-הדין ולכך שהבקשה להארכת המועד הוגשה בטרם זה חלף, הגעתי למסקנה כי יש מקום להאריך המועד, אם כי לא לכל התקופה שהתבקשה.

לאור האמור לעיל, אני מאפשרת למבקש להגיש הערעור תוך חמישה-עשר ימים ממועד המצאת החלטה זו.