בש"א 6119/17 רחמים (רמי) לוי נ. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל

1.

בבקשה שלפניי עותרים המבקשים למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בו נדחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק דין חלקי של בית משפט השלום בירושלים. פסק הדין החלקי ניתן בתביעה שהגישה המשיבה לסילוק ידם של המבקשים ממתחם בחלקו הצפוני של מגרש הרוסים בירושלים ולחייבם בתשלום דמי שימוש ראויים עבור השימוש במתחם. בפסק הדין החלקי קבע בית משפט השלום כי המבקשים פלשו שלא כדין למתחם האמור, ומשכך הורה על פינויים מהמתחם, ועוד קבע כי יש לחייבם בדמי שימוש ראויים וכי לשם קביעת דמי השימוש ימונה שמאי מטעם בית המשפט.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין החלקי על יסוד הוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

2.

בקשת הארכה שלפניי הוגשה כחודש לאחר שהמועד להגשת ההליך הערעורי חלף. לטענת המבקשים מתקיימות בענייננו נסיבות המצדיקות מתן ארכה. בהקשר זה טוענים הם כי בהתאם לפסק הדין נעקרו הם מביתם, בו התגוררו עשרות שנים, ועל כן הם היו טרודים במציאת מקום דיור חלופי "ולא היו ערים לסעד המשני נשוא הבקשה", הוא הסעד של תשלום דמי שימוש. עוד נטען כי המבקשים החליפו לאחרונה את ייצוגם, כי בא-כוחם הנוכחי "לא קיבל בזמן את מלוא חומר התיק" וכי הם "לא הזניחו את העניין" והגישו עתירה לחשיפת מידע בנוגע לתשלום דמי שימוש ובנוסף הגישו בקשה בנושא זה לבית משפט השלום. לטענת המבקשים ביקשו הם תחילה למצות את "המסלול הישיר" מול בית משפט השלום טרם הגשתו של הליך ערעורי נוסף.

לעניין סיכויי ההליך טוענים המבקשים כי בפסק דינו סטה בית משפט השלום מהסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים, אשר אושר על ידי בית המשפט, ולפיו בשלב ראשון תידון התביעה שעניינה מתן צו המורה על סילוק ידם מהנכס, והטענות הכספיות תידונה בשלב שני ככל שיהיה צורך בכך. חרף הסכמה זו, כך נטען, קבע בית משפט השלום בפסק דינו החלקי כי המבקשים חייבים בדמי שימוש והורה על מינוי שמאי לקביעת שיעורם. המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי לא נימק את פסק דינו, וממילא לא התייחס לשאלת הסטיה מן ההסדר הדיוני, ועל כן סיכויי בקשת רשות הערעור שהגשתה מתבקשת גבוהים. כן נטען כי כיוון שבמועד הגשת הבקשה השמאי טרם החל לפעול המשיבה אינה יכולה להישמע בטענה כי הסתמכה על ההחלטה לעניין דמי השימוש.

3.

המשיבה מתנגדת לבקשה. המשיבה עמדה על האיחור הניכר בהגשת ההליך, ומטעימה כי המבקשים לא הצביעו על נסיבות שאינן תלויות בהם המצדיקות מתן ארכה. בהקשר זה הדגישה המשיבה כי המבקשים היו מיוצגים, כי חלופי ייצוג לא מצדיקים מתן ארכה, כי הייצוג הוחלף לפני שהמועד להגשת ההליך הערעורי חלף, וכי בחירת המבקשים לנקוט במסלולים אחרים אינה מצדיקה מתן ארכה. לעניין סיכויי ההליך טוענת המשיבה כי אלו קלושים, ולשיטתה אין בקביעה בדבר חיוב בדמי שימוש משום הפרה של ההסדר הדיוני, הואיל ומדובר בקביעה הנובעת מקביעותיו הקודמות של בית המשפט.

4.

לאחר שעיינתי בכל טענות הצדדים ושקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי הכף נוטה לעבר דחיית הבקשה.

פסק הדין ניתן בבית המשפט המחוזי ביום 21.5.2017 ולדברי המבקשים הומצא להם ביום 26.5.2017. המועד האחרון להגשת הערעור חלף על כן ביום 25.6.2017, ואילו הבקשה שלפניי הוגשה ביום 30.7.2017, כלומר באיחור של למעלה מחודש.

המבקשים הצביעו על כך שהחליפו את ייצוגם. אולם מן החומר שצורף וכן מעיון באתר "נט המשפט" עולה כי הודעה על חלופי ייצוג הוגשה בבית משפט השלום ביום 15.6.2017, כלומר עשרה ימים לפני חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי. גם אם נדרש לבא-כוחם החדש של המבקשים פרק זמן מסוים ללימוד התיק, לכל הפחות יכול היה הוא להגיש באותה נקודת זמן בקשה למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור, ולוּ למען הזהירות. עוד יצוין כי ביום 19.6.2017 - גם זאת לפני שהמועד להגשת ההליך הערעורי חלף - הגיש בא-כוחם החדש של המבקשים בבית משפט השלום "בקשה מוסכמת לדחיית המועד ליידוע בית המשפט לגבי הסכמת הצדדים בעניין דמי השימוש שעל המבקשים לשלם למשיבה". באותה בקשה התבקשה ארכה של 45 ימים להגשת הודעה כאמור "אשר במהלכה ינסו הצדדים להגיע להבנות שייתרו את המשך ניהול ההליך". בהמשך לכך קבע בית המשפט כי ניתנת ארכה להגשת ההודעה עד ליום 20.7.2017. המבקשים העידו על עצמם כי באותו פרק זמן הגישו הליך נוסף שתכליתו חשיפת מידע לעניין חיוב בדמי שימוש ותשלום פיצויים למפונים, וכי ביום 20.7.2017 הגישו הם בקשה לבית משפט השלום בה ביקשו שלא למנות בשלב זה שמאי בעניין תשלום דמי השימוש ולקיים דיון בעניין. בקשתם זו נדחתה בהחלטה מיום 21.7.2017. בהחלטה נקבע, בין היתר, כי שאלת החיוב בדמי שימוש הוכרעה בפסק הדין החלקי, כי בית המשפט המחוזי דחה ערעור על פסק הדין החלקי, וכי משלא הוגשה בקשת רשות ערעור פסק הדין החלקי הפך לחלוט.

הנה כי כן, המבקשים היו מיוצגים לאורך כל הדרך, ולאחר שהחליפו את ייצוגם בחרו הם שלא להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, או למצער בקשה למתן ארכה להגשת הליך ערעורי, אלא בחרו לנקוט בנתיבים אחרים - ניהול משא ומתן עם המשיבה; הגשת עתירה מנהלית; והגשת בקשה לבית משפט השלום. לאחר שנתיבים אלו לא צלחו, שינו המבקשים טעמם והם מבקשים להגיש הליך ערעורי בבית משפט זה, אולם החמיצו הם את המועד לעשות כן.

לא ניתן לקבל בהקשר זה את טענת המבקשים כי ביקשו למצות את "המסלול הישיר" מול בית משפט השלום, שכן בית משפט השלום אינו יושב כערכאת ערעור על פסק דין שנתן, מה גם שבנקודת הזמן בה פנו לבית משפט השלום (20.7.2017) פסק הדין החלקי כבר היה חלוט. אף לא ניתן לקבל את טענת המבקשים כי הם לא היו ערים לחלק פסק הדין שעניינו חיובם בדמי שימוש שהרי הם עצמם ציינו כי ההחלטה בעניין דמי השימוש "הותירה את המבקשים בהלם"; הם השיגו על כך בפני בית המשפט המחוזי (כפי שציינו בסעיף 10 לבקשה שלפניי); ובנוסף וכאמור לעיל כבר ביום 19.6.2017 הגיש בא כוחם בבית משפט השלום בקשה למתן ארכה "בעניין דמי השימוש שעל המבקשים לשלם למשיבה". כמו כן איני מוצאת לקבל את הטענה כי כיוון שבמועד הגשת הבקשה השמאי טרם החל לפעול לא התגבשה הסתמכות המשיבה על ההחלטה בעניין דמי השימוש. כעולה מן האמור פסק הדין החלקי הפך חלוט, ועל כן הסתמכותה של המשיבה על סופיותו של פסק הדין החלקי התגבשה פרק זמן ניכר לפני הגשת הבקשה שבכותרת (ויודגש כי בהודעה שהוגשה ביום 19.6.2017 בבית משפט השלום לא נטען כי המבקשים אינם משלימים עם החיוב בדמי שימוש אלא צוין בפשטות שהצדדים ינסו להגיע להסכמות).

בהתייחס לטענות הנוגעות לסיכויי ההליך אציין כי הצדדים חלוקים למעשה לעניין פרשנות ההסדר הדיוני (האם הקביעה בדבר חיוב בדמי שימוש, מבלי לקבוע את שיעורו, עומדת בניגוד להסדר). מבלי להכריע בטענות אלו סבורה אני כי בנסיבות המתוארות לעיל אין בטענות שבפי מבקשים בהקשר זה, כשלעצמן, כדי להטות את הכף לקבלת הבקשה, מקום בו מדובר באיחור כה ניכר, כאשר היו הם מיוצגים, וכאשר אי הגשת ההליך הערעורי במועד נבעה למעשה מבחירתם לנקוט בנתיבים אחרים.

מטעמים אלו סבורה אני כי המבקשים לא הרימו את הנטל להוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה, ומשכך הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.