בש"א 6134/97 מדינת ישראל נ. יצחק זוזיאשוילי

המשיב עומד לדין, לפני בית המשפט המחוזי בחיפה, באשמת רצח ובגין עבירות בנשק. עם הגשת כתב האישום נגדו (ביום 2/5/96) הורה בית המשפט - בהסכמת הסניגור - כי המשיב ייעצר עד לתום בירור משפטו. מאז הגשת כתב האישום חלפו עברו קרוב לשמונה-עשר חודשים, ומשפטו של המשיב עודנו מתנהל והולך. משמלאה שנה להגשת האישום, נעתרה השופטת ביניש לבקשת המדינה והאריכה את מעצרו של המשיב בשלושה חודשים; ומשמלאו שלושת חודשי ההארכה, נעתרה השופטת דורנר לבקשתה הנוספת של המדינה והאריכה את מעצרו של המשיב בעוד שלושה חודשים. עתה חוזרת המדינה ומבקשת להאריך, בשלישית, את מעצרו של המשיב בשלושה חודשים נוספים. סניגוריו של המשיב מתנגדים לבקשה. לטענתם, משהתארך המשפט ככל שהתארך, ושלא עקב מהלכי ההגנה, שוב אין עילה מוצדקת להאריך את מעצרו של המשיב ויש להורות על שחרורו.

מעיון בקורות ניהולו של המשפט עולה, כי שמיעת הראיות לא התנהלה בקצב משביע רצון. בשנת המעצר הראשונה התנהל המשפט בעצלתיים. בהחלטתה להאריך את מעצרו של המשיב לראשונה (בש"פ 2629/97) ציינה השופטת ביניש, כי "נראה לכאורה כי שלושת חודשי ההארכה המבוקשת לא יספיקו לסיום המשפט, אף אם יש סיכוי סביר לסיומה של פרשת התביעה בתקופה זו". ובהחלטתה להאריך את מעצרו של המשיב בשנית (בש"פ 4531/97) הניחה השופטת דורנר, כי ניתן יהיה לסיים את המשפט בתוך שלושת חודשי ההארכה. דא עקא שגם בעקבות החלטות אלו לא חל בקצב שמיעתו של המשפט יותר מאשר שיפור מסוים. בניגוד להערכות הקודמות, שמיעת פרשת הראיות של התביעה הסתיימה רק בתקופת ההארכה השניה; ואף ששמיעת פרשת הראיות של ההגנה כבר החלה, והמשפט נתון באמצע שמיעת עדותו של המשיב, קצב ההתקדמות אינו מניח את הדעת. להמשך הבירור הועיד בית המשפט רק ארבע ישיבות נוספות (שהאחרונה בהן קבועה ליום 17/12/97) והדרך לסיומו של המשפט עודנה ארוכה: זולת חקירתו הנגדית של המשיב, העלולה להתפרס על פני יותר מישיבה אחת, מתכוונים הסניגורים, כדבריהם, לזמן גם עדי הגנה. כן יש להניח, כי השמעת סיכומי הטענות תצריך זמן לא-קצר, ועד שיעלה בידי בית המשפט לערוך ולשמע את הכרעת-דינו בוודאי יחלוף עוד זמן נוסף.

עובדת התארכותו של המשפט והעדר תחזית ברורה לסיומו הקרוב, מהווים שיקולים נכבדים להצדקת שחרורו ממעצר של נאשם. אך שיקולים אלה אינם ניצבים לבדם, ובהם בלבד אין כדי להכריע את הכף. שיקול נוסף, שעל בית המשפט להביאו בחשבון, כרוך בהשפעתו האפשרית של השחרור ממעצר על ביטחונו של הציבור. ודוק: לא חומרת העבירה, כשלעצמה, היא הנותנת, אלא ההשלכה הנלמדת ממנה לעניין סוג וגודל הסכנה הנשקפת לציבור משחרורו של הנאשם בו המדובר. נמצא שההכרעה מצריכה איזון בין שיקולים סותרים. לאחרונה הזדמן לי להתייחס למהותו של האיזון הנדרש בהחלטה בבקשת המדינה להאריך את מעצרו של נאשם מעבר לתקופה הקצובה בחוק:

"הכלל הוא, שמשפט של נאשם הנתון במעצר יש לסיים בתוך שנה מיום הגשת כתב האישום. סמכותו של בית המשפט העליון להאריך את מעצרו של נאשם כזה מעבר לשנה נתונה ושמורה בידו למקרים מיוחדים, ובסמכות זו יש לעשות שימוש מושכל וזהיר לבל חלילה נגלוש למצב שבו החריג יהפוך לכלל. הכלל, לכן, חייב להישמר: השיקולים שהצדיקו את מעצרו של נאשם מלכתחילה, לא בהכרח ולא תמיד, כוחם יפה להצדיק את מעצרו גם מעבר לתקופה הקבועה בסעיף 53. גם מקום שהשיקולים עצמם תקפים, משקלם שוב אינו כשהיה. אכן, האיזון בין כיבוד זכותו של מי שנעצר שחירותו לא תיפגע, לבין הצורך להגן על אינטרסים מנוגדים שלשמם ולמענם מתיר בית המשפט את הפגיעה בזכות האמורה, הוא לחם חוקו של בית המשפט בכל החלטה למעצר. ברם, משחלפה שנה מיום הגשת כתב האישום והמשפט טרם הסתיים, משקלם היחסי של האינטרסים הנגדיים הללו משתנה, באופן בולט, לטובת כיבוד זכות הנאשם שחירותו לא תיפגע למעלה מן המידה המוכתבת בסעיף 53, שככלל היא המידה הראויה. חריגה ממנה מוצדקת רק במקרים בהם כובד הסכנה הכרוכה בשחרור הנאשם ממעצרו וההתחשבות במכלול השיקולים האחרים, לרבות אופן ניהול המשפט והתחזית הקיימת לסיומו בעתיד הנראה לעין, מכריעים את הכף בבירור להצדקת המשך המעצר" (בש"פ 3669/97 מדינת ישראל נ'

אבו-אחמד - טרם פורסמה).

בחנתי את מקרהו של המשיב על-פי אמת-מידה זו והגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מהיענות לבקשת המדינה. תיאור מעשה הרצח, נשוא האשמתו של המשיב, הוא מחריד. קרבן הרצח היה מכרו וכן שותפו של המשיב. על-פי הנטען בכתב האישום, בעקבות מיפגש ביניהם, ירה המשיב במנוח, באקדח, בכוונה לגרום למותו; ומשנפגע המנוח ומת, הצית המשיב את גופתו ואחר-כך העבירה לאתר של פסולת ביערות הכרמל וכיסה אותה באבנים. הנה כי כן, המדובר הוא ברצח מתוכנן שבוצע בדם קר, ונסיבות ביצועו של המעשה מעידות על מסוכנותו הרבה של עושהו. אין צריך לומר, כי גם למבצע פשע חמור שכזה, ובנסיבות כה חמורות, עומדת הזכות שההכרח בהמשך מעצרו ייבדק על-פי אמות המידה הרגילות. גם לגביו תופסת ההנחה, שהשיקולים אשר חייבו את מעצרו מלכתחילה, שוב אינם בעלי אותה עוצמה; וככל שהתקופה בה הוא נתון במעצר מתארכת, גובר משקלם של השיקולים התומכים בשחרורו. לאיזון כזה נדרשתי גם ביחס למשיב. ביסוד האיזון ניצבת ההנחה כי הזמן הרב שחלף מאז מעצרו והעמדתו לדין היקהה במידה מסוימת את מסוכנותו. עם זאת נראה לי, כי הסכנה הנשקפת לציבור משחרורו עודנה גדולה; וכי, לעת הזאת, ההכרח בהמשך מעצרו של המשיב גובר על השיקולים התומכים בשחרורו.

אשר על כן הנני מחליט להיענות לבקשה ומאריך את מעצרו של המשיב בשלושה חודשים נוספים שמניינם מיום 2/11/97. עם זאת, ולנוכח התמשכותו היתרה של ההליך, הנני מבקש מנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה לעשות את כל הסידורים שבידו לעשות כדי לאפשר להרכב שלפניו מתנהל משפטו של המשיב לסיים את המשפט בתוך תקופת ההארכה הנוכחית.