בש"א 6162/08 יוסף שיינברג נ. עו"ד שרגא בודה

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בערעור על פסק דין של בית משפט השלום. כעולה מפסק הדין, משיב 1 שימש כונס נכסים (להלן – כונס הנכסים ) לשם גביית חוב של המבקשים לבנק, על דרך מכירת דירתם בהוצאה לפועל. משיב 2 (להלן – השמאי ) ערך חוות דעת שמאית של שווי הדירה לצורך מכירתה. בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית משפט השלום כי השמאי התרשל כלפי המבקשים ויש להטיל עליו אחריות לנזקיהם. יחד עם זאת פסק בית המשפט המחוזי, בניגוד לקביעת בית משפט השלום, כי כונס הנכסים לא התרשל במילוי תפקידו. למבקשים יוחס, עם זאת, אשם תורם בשיעור 70%. השמאי חויב איפוא לפצות את המבקשים ביתרת הנזק בשיעור של 30%.

2.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 4.6.2008. על פי האמור בבקשה שלפניי, פסק הדין הומצא למשרדו של בא-כוח המבקשים דאז ביום 12.6.2008. משכך, המועד האחרון להגשת ההליך חל ביום 13.7.2008. הארכת המועד שהתבקשה הייתה עד ליום 27.7.2008. בבקשה נטען כי יומיים לפני הגשת הבקשה פנו המבקשים לבא-כוחם הנוכחי לצורך ייצוגם והתיק הועבר לטיפולו. עד לאותה עת יוצגו המבקשים, במשך כחמש שנים, על ידי עורך דין אחר, שבידו מלוא החומר שהצטבר במהלך יומם של ההליכים המשפטים המורכבים והסבוכים שהתנהלו בתיק. נטען כי לנוכח גילו (82) ומצבו הבריאותי הקשה של המבקש 1 (להלן: המבקש), הוא התקשה למצוא תוך פרק זמן קצר עורך דין שייצגם בהליך זה. המבקשים הוסיפו וטענו כי לא חלה כל פגיעה באינטרס הציפייה וסופיות הדיון של משיב 1 שכן האחרון יודע, בעקבות פניית בא-כוח המבקש אלו, כי בכוונת המבקשים – כמו גם משיב 2 – להגיש בקשה לרשות ערעור. משיב 2, השמאי, נתן הסכמתו לארכה שהתבקשה. מנגד, משיב 1 – כונס הנכסים – מתנגד לה. לטענתו, פניית המבקשים לבא-כוחם ימים ספורים לפני תום המועד להגשת הליך אינה יכולה להוות טעם ראוי להארכת מועד. המשיב מדגיש כי ההליכים המשפטיים נגדו נמשכים חמש שנים וזכותו כי ההליכים יסתיימו גוברת על זכות המבקשים לשטוח טענותיהם לפני ערכאה נוספת.

3.

המועד להגשת בקשה לרשות ערעור קבוע בחיקוק ולפיכך נדרש טעם מיוחד למתן ארכה (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). צודק המשיב בטענתו כי חילופי ייצוג, כשלעצמם, אינם מהווים "טעם מיוחד" להארכת מועד, וכך אף לחץ הזמנים היכול להיווצר עקב כך בהכנת החומר המשפטי הנדרש לפתיחת ההליך. יחד עם זאת, במקרה דנן הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד להגשת הליך, ובשל כך אף הוארך ארעית המועד להגשת ההליך. בנסיבות אלה, על פני הדברים לא נראה כי למשיב 1 נוצרה ציפייה כי לא יוטרד עוד בהליכי ערעור. כמו כן, משך הארכה שהתבקש הינו קצר, ואין בו כשלעצמו כדי לגרום לעינוי דין משמעותי למשיב 1. התמשכות ההליכים בערכאות דלמטה אינה מצדיקה שלילת זכות הגישה של המבקשים לערכאה זו. בנסיבות אלה, כאשר מחד גיסא הטעמים שהובאו בבקשה אינם מצדיקים, כשלעצמם, את האיחור בהגשת ההליך, ומאידך גיסא לא התגבשה אצל משיב 1 ציפייה לגיטימית לסופיות הדיון, באתי לכלל מסקנה כי התוצאה המידתית היא לקבל את הבקשה תוך חיוב המבקשים בהוצאות מתאימות .

סיכומו של דבר, הבקשה לרשות ערעור תקובל לרישום. המבקשים ישלמו למשיב 1 שכר טרחת עורך דין בסך של 2,000 ₪. הסכום ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.

החלטה זו תתויק בתיק הבקשה לרשות ערעור, לכשיפתח.