בש"א 6183/14 מרדכי סופר נ. ישראל פרל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.6.2014, בגדרה נעתר בית המשפט לבקשת המבקשים ליתן צו המורה למשיב 1 להשיב על שאלה מסוימת במסגרת שאלון, אך דחה את בקשתם ככל שהיא נוגעת למתן צווי גילוי ועיון כנגד המשיב 1 ביחס למסמכים מסוימים. הבקשה הוגשה ביום 15.9.2014, ובגדרה התבקשה ארכה עד ליום 28.9.2014.

לטענת המבקשים, הן השאלה עליה חויב המשיב 1 להשיב (שאלה מס. 1 בשאלון מיום 21.2.2013, להלן: השאלה ) והן המסמכים אשר לגביהם התבקשו צווי גילוי ועיון כנגד המשיב 1 (המסמכים הנזכרים בסעיף 3.1 לדרישה מיום 21.2.2013, להלן: המסמכים ) עוסקים באותו עניין. משכך, ככל שתשובתו של המשיב 1 לשאלה תספק למבקשים את המידע הרלוונטי לו הם זקוקים, לשיטתם, אפשר כי יהיה בכך כדי לייתר את הצורך בהגשת בקשת רשות ערעור באשר לגילוי ועיון ביחס למסמכים. מאחר שהמועד אשר נקצב על ידי בית משפט קמא למתן תשובתו של המשיב 1 על השאלה זהה למועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה (30 ימים, לא כולל ימי הפגרה) - עתרו המבקשים לארכה של קרוב לשבועיים להגשת בקשת רשות הערעור. המשיב 1 מתנגד לבקשה. לטענתו, אין קשר ממשי בין התשובה לשאלה לבין הגילוי והעיון במסמכים. זאת, בין היתר, מאחר שהיקף הגילוי והעיון במסמכים אשר התבקש רחב בהרבה מהיקפה של השאלה, כך שבכל מקרה לא יהיה בתשובה לשאלה כדי לספק את המבקשים ולייתר את הגשת בקשת רשות הערעור. יצוין, כי מתגובתו של המשיב 1 עולה כי תשובתו על השאלה נמסרה למבקשים כבר ביום 15.9.2014 (יום הגשתה של הבקשה דנן). המשיבים 2, 4 ו-5 הותירו את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט.

מששקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי ראוי להיעתר לבקשת הארכה.

עיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מעלה כי אכן קיים קשר ברור בין השאלה לבין המסמכים. בית המשפט המחוזי ציין כי שניהם עוסקים באותה סוגיה ("מסמכים ומידע שעניינם בסוגיית 'ההתכסות' וניגוד העניינים"), ומשכך דן בבקשות ביחס אליהם יחדיו (סעיף 3(ב)(1) להחלטה). לאחר ליבון העניין, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי ראוי לחייב את המשיב 1 ליתן תשובה על השאלה, אך די בכך ואין צורך לחייבו אף בגילוי ובעיון ביחס למסמכים. בנסיבות אלו, לא ניתן לשלול את טענת המבקשים – אשר הועלתה כמובן לפני שעיינו בתשובתו של המשיב 1 לשאלה – לפיה

ייתכן שיש בתשובה כדי לייתר את הגשת בקשת רשות הערעור. הזיקה האמורה בין שני העניינים, וההשלכה האפשרית של העניין האחד (התשובה על השאלה) על הצורך להגיש השגה ערעורית ביחס לעניין השני (הגילוי והעיון במסמכים) - מהווה שיקול אשר עשוי להעלות כדי "טעם מיוחד" למתן ארכה (השוו, בש"א 1056/12 מדינת ישראל נ' אולמרט (26.2.2012)). לכך מצטרפים שני נתונים אשר תומכים אף הם בהיענות לבקשה: האחד , כי בקשת הארכה הוגשה בתוך המועד להגשת בקשת רשות ערעור; והשני , כי הארכה שנדרשה למבקשים על מנת שיוכלו לדעת מהי השלכתה של התשובה לשאלה על הצורך בהגשת בקשת רשות ערעור ביחס למסמכים, הינה קצובה ולא ארוכה מאד. ואכן, הארכה שהתבקשה הינה לפרק זמן של פחות משבועיים ימים מעבר למועד הקבוע בדין.

סבורני, כי משקלם המצטבר של השיקולים האמורים מצדיקים, בנסיבות העניין, את מתן הארכה המבוקשת. בשים לב לכך שהחלטה זו ניתנת יום לאחר המועד האחרון אשר עד אליו התבקשה הארכה, יהיו המבקשים רשאים להגיש את בקשת רשות הערעור, ככל שיראו זאת לנכון, תוך שלושה ימים מיום המצאת ההחלטה לידיהם. המבקשים יציינו את דבר הארכה בפתח ההליך, ככל שיוגש, ויצרפו החלטתי זו כנספח. בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי צורך בהגשת תשובה לתגובת המשיב 1 (כפי בקשתם של המבקשים מיום 28.9.2014).

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים ללא דיחוי באמצעות הפקסימיליה.