בש"א 6302/00 אברהם פתיחה נ. אליהו פתיחה

המבקש פנה וביקש להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 17.5.00. ההחלטה דחתה את בקשת המבקש לביטול פסק בורר, בשל פגמיה: איחור ניכר בהגשתה, ואי צירופו של פסק הבורר.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור ביום 29.5.00. כב' השופט אנגלרד הורה למבקש לסכם "כדי להבהיר האם פסק הדין של בית המשפט המחוזי... ניתן לערעור ברשות או בזכות". בעקבות דברים אלה, הוגשה הבקשה למתן ארכה.

המשיבים 1 ו2- מתנגדים לבקשה. המשיב 3 - אינו מתנגד לה.

דין הבקשה להידחות.

המבקש לא הצביע על טעם מיוחד להארכת מועד. טעות בדין יכולה לעיתים לשמש טעם כזה, אך זאת כאשר הפרשנות של הוראת החוק אינה ברורה, ואין בטעות כדי לשנות באופן ממשי את מצבו של הצד האחר. לא זה המצב כאן. עמדה על כך כב' הרשמת אפעל גבאי בבש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק , פ"ד מח (4) 872. גם שם הגישה המבקשת ערעור, חלף בקשת רשות ערעור, על פסק דין, לפיו נדחתה בקשת המבקשת ליתן לה ארכה להגיש בקשה לביטול פסק בורר. אומרת כב' הרשמת אפעל:

הפרוצדורה, לרבות מסגרת המועדים, איננה שגיון של בית המשפט. מסגרת הדיון מוכתבת על ידי תקנות סדרי הדין, והיא באה "... לשם שמירת יעילות הליכי הדיון בפני בית המשפט והן לשם הגנה על זכויות דיוניות ומהותיות של בעלי הדין האחרים" (ע"א 73/88, עזבון המנוחה לוטי גרינברג-רוזן ז"ל ואח' נ. שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פ"ד מו(5) 114, 121). במקרה שבפנינו, המשיבים זכו בדין בבית המשפט המחוזי. הם ידעו, כי לרשות המבקשת עומד פרק זמן של שלושים ימים להגשת בקשה לרשות לערער. עם חלוף מניין הימים קנו המשיבים זכות דיונית מוגנת שלא להיות מוטרדים בהליכים נוספים בגין אותה החלטה.

זאת ועוד, אם היה המבקש סבור כי הוראת סעיף 38 של חוק הבוררות, התשכ"ח 1968- היא קשה, היה עליו לפעול על פי הוראת תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984-.

ניתן היה לצפות, לאחר שהבקשה בבית המשפט המחוזי נדחתה, כי המבקש יקפיד על אופי ההליכים ויבדוק את הדרך לתקוף את ההחלטות השונות, ואת מועד התקיפה. לא כך נהג המבקש. במצב דברים זה, "זכו" המשיבים במעין חסינות מפני תקיפת ההחלטה, ובלא טעם מיוחד - אין מקום להארכת המועד.

הבקשה נדחית.