בש"א 6486/14 ראובן מאייקסנר נ. עו"ד מרדכי ריבק

1.

ערעור על החלטת הרשם ג' שני (בש"א 5159/14 – א') מיום 24.7.2014, במסגרתה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.3.2014.

2.

המערער הגיש תביעה כספית נגד המשיב – עורך דין במקצועו – בעילת רשלנות מקצועית לבית משפט השלום בקריות. בית משפט השלום (השופט מ' דאוד ) דחה את התביעה בת"א 46881-02-10 ביום 2.5.2013. על פסק דין זה, הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. במהלך הדיון, הוצעה לצדדים פשרה והמשיב הסכים לה. שבוע לאחר מכן, בעודו מיוצג, המערער הודיע על הסכמתו ומשכך, הערעור נדחה בהסכמת הצדדים.

3.

לאחר ארבעה חודשים ממתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, ומשחלף המועד הקבוע בחוק להגשת רשות ערעור, הגיש המערער בקשה להארכת מועד, במסגרתה טען כי בית המשפט המחוזי הפעיל עליו "לחץ לא הוגן" במהלך הדיון וכי הוא נאלץ לקבל את הצעת הפשרה בעקבות חוסר יכולת כלכלית לשאת בעלויות ההליך. נטען עוד כי מאז פסק הדין הוא חש תסכול וברצונו לתקן עוול שנגרם לו. בהחלטתו מושא ערעור זה, קבע הרשם כי הבקשה אינה מעלה טעם מיוחד למתן ארכה וכי המערער לא סיפק שום הסבר לאיחור הניכר בהגשת ההליך. המערער הגיש בקשה לעיון חוזר, וזו נדחתה על ידי הרשם ג' שני ביום 3.9.2014.

4.

מכאן הערעור שלפניי. בערעורו, המערער חוזר על טענותיו בבקשה להארכת מועד, וטוען כי הוא הסכים לפשרה שלא מרצון ורק משום שהופעל עליו לחץ בבית המשפט המחוזי. לשיטתו, נעשה עמו עוול והוא מבקש לתקנו על דרך הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. לבסוף טוען המערער, כי במקרה הנוכחי יש להעדיף את חקר האמת על פני סופיות הדיון.

5.

דין הערעור להידחות. ככלל, על בעלי הדין לעמוד במועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת, בין היתר, על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים ובפינוי משאבי בית המשפט למתדיינים אחרים. על המבקש לסטות מכלל זה, בדרך של בקשה להארכת מועד, לבסס קיומו של טעם מיוחד לכך, כנדרש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המערער הגיש את הבקשה להארכת מועד כעבור ארבעה חודשים ממתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ולא העלה כל סיבה לאיחור הניכר בהגשת ההליך. הוא הדבר בערעור שהגיש המערער על החלטת הרשם. לכך יש להוסיף כי סיכויי ההליך אינם מסייעים למערער במקרה הנוכחי. מדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן במותב תלתא ואשר הסתיים בפשרה ובדחיית ההליך בהסכמת שני הצדדים. המערער לא נתן את הסכמתו במעמד הדיון, אלא ביקש שהות לשקול את הצעת הפשרה וזו ניתנה לו. רק לאחר שבוע הוא נתן את הסכמתו, ויש להדגיש כי באותה עת הוא היה מיוצג וההנחה היא שמשמעות דחיית הערעור הוסברה לו. משכך, ובשים לב לאמת המידה הדווקנית הנוהגת במתן רשות ערעור, סיכוייו של המערער בבקשה לרשות ערעור הם על פניו נמוכים.

6.

סוף דבר, הערעור נדחה.