בש"א 6559/97 שי ערוסי (קטין) נ. יהודה דרשן

ערעור על החלטת הרשמת, כב' השופטת אפעל-גבאי מיום 29.6.97, לפיה נדחתה בקשת המערערים להארכת מועד להפקדת ערבון ולפיכך נדחה הערעור שהגישו המבקשים (ע"א 1274/97) על-פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: "התקנות").

המערערים, קטין והוריו, הגישו ביום 25.2.97 ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד' פלפל). בו ביום קבע המזכיר הראשי כי על המערערים להפקיד ערבון בסך 20,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים, וזאת תוך 30 יום ממועד המצאת ההודעה על קביעת הערבון. ביום 8.6.97 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להפקדת הערבון. על-פי האמור בבקשה, שלא נתמכה בתצהיר, טרם שילמו המשיבים למערערים את מלוא הסכום שנפסק לזכותם והסכום שנותר בידי המשיבים מבטיח בפועל את הוצאות המשיבים. לפיכך ביקשו המערערים כי המועד להפקדת הערבון יוארך עד ליום 1.9.97, מועד בו יסתיימו, להערכתם, ההתחשבנויות עם המשיבים. הרשמת דחתה בקשה זו, בציינה, כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר וכי לא ניתן בה הסבר לאיחור הניכר בהגשתה. עוד ציינה הרשמת, כי מתשובת המשיבים לבקשה להארכת מועד עולה, כי המערערים כבר קיבלו מן המשיבים סכום של למעלה מליון ש"ח, כך שלא היתה כל מניעה ממשית להפקדת הערבון הנדרש.

בערעור שבפני טוענים המערערים, כי בנסיבות עניינם, לא היתה חשיבות של ממש להפקדת הערבון, שכן בידי המשיבים נותר סכום כסף המגיע למערערים והעולה פי כמה על סכום הערבון. המערערים מוסיפים וטוענים, כי תוצאות דחיית הערעור בנסיבות אלו הן חמורות ובלתי מוצדקות, שכן המדובר בערעורו של קטין שנפגע קשות בתאונת דרכים וסובל מנכות פיזית וקוגניטיבית קשה.

המשיבים מתנגדים לערעור. לטענתם, החלטת הרשמת היא מוצדקת ומבוססת, בהתחשב באופן בו פעלו המערערים. אף הם מצביעים על האיחור הניכר בהגשת הבקשה להארכת המועד ועל העובדה שלמערערים שולמו כבר סכומי כסף נכבדים שאיפשרו להם את הפקדת כספי הערבון. המשיבים מוסיפים ומציינים, כי לאחר החלטת הרשמת שילמו למערערים סכום נוסף של כ - 60,000 ש"ח המהווה, לשיטתם, תשלום מלא של הסכומים המגיעים למערערים לפי פסק דינו של בית המשפט קמא.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבותיו החריגות של המקרה שבפני ראוי לקבל את הערעור. אין ספק, כי התנהגותם של המבקשים לוקה ברשלנות, אם לא בזלזול ממש, בכל הנוגע לסדרי הדין ולעמידה במועדים הקבועים בדין או מכוחו. אין גם ספק, כי בנסיבות רגילות היה ערעורם ראוי לדחייה. עם זאת, מצאתי לנכון להתערב, במקרה חריג זה, בשיקול דעתה של הרשמת, המשקף את הדין החל, בשל הצטברותם של הנימוקים הבאים: ראשית - עניינו של הערעור שהוגש בע"א 1274/97 בשתי תאונות דרכים שפקדו את המערער מס' 1 במהלך שנה וחצי, בטרם מלאו למערער מס' 1 10 שנים. אין עוררין שתאונות אלה גרמו למערער מס' 1 נזק רב, כמפורט בפסק דינו של בית המשפט קמא (עליו לא ערערו המשיבים). שנית - המערערים הגישו בקשה להארכת מועד מיוזמתם, בטרם נרשם הערעור לדחייה, בהתאם להוראות תקנה 431. שלישית - מתגובת המשיבים לערעור שבפני ניתן אישור לטענת המערערים (שלא נתמכה בתצהיר), כי בידי המשיבים נותר, נכון למועד החלטתה של הרשמת, סכום כסף המגיע למערערים והעולה פי כמה על סכום הערבון שנדרשו המערערים להפקיד.

אין בכוחו של כל אחד מנימוקים אלה, כשלעצמו, להצדיק את מחדליהם של המערערים, אך הצטברותם במקרה זה היא שהביאה להחלטתי לקבל, במקרה חריג זה, את הערעור.

עם זאת, מצאתי לנכון לחייב את המערערים בתשלום ההוצאות שגרמו מחדליהם למשיבים ולאוצר המדינה.

הערעור מתקבל. ניתנת למערערים ארכה להפקדת הערבון שהושת עליהם עד ליום 1.1.98. המערערים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח וכן ישלמו לאוצר המדינה סך 5,000 ש"ח, לפי הוראות תקנה 514 לתקנות.