בש"א 660/17 רווית אסולין נ. חיים כהן

1.בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.12.2016, בה נדחתה בקשה שהגישה המבקשת לביטול פסק בורר (ופסק הבורר אושר).

הבקשה ולצידה ההליך הערעורי הוגשו באיחור של שבוע. בבקשה נטען כי ביום 11.1.2017 (יום אחד טרם חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי) הוגשה בבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, מתוך כוונה להגיש בקשת רשות ערעור במועד. ואולם, כך נטען, בשל קושי כלכלי של המבקשת הגשת ההליך הערעורי התעכבה, והיא פנתה להגשתו רק לאחר שגייסה את הסכומים הדרושים לשם כך. המבקשת מציינת כי נוכח הבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה המשיבים ידעו על כוונתה להגיש הליך ערעורי, ולבסוף נטען כי סיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת גבוהים.

2.המשיבים 3-2 נתנו הסכמתם לבקשה. בין היתר טוענים הם כי מצבה הכספי של המבקשת אכן אינו טוב, וכי בפסק הבורר נפלו טעויות.

לעומת זאת המשיב 1 מתנגד לבקשה. לטענתו מהבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בערכאה קמא ניתן ללמוד כי הטעם האמיתי לאיחור בהגשת ההליך היה סברתה של המבקשת כי נתונה לה זכות ערעור על פסק הדין, ואין ממש בטענה כי האיחור נגרם מחמת מצבה הכספי. עוד נטען כי הבקשה אינה מגלה "טעמים מיוחדים" המצדקים מתן ארכה, כי בניגוד לנטען משלא הוגשה הבקשה טרם חלוף המועד התגבשה הסתמכותו על סופיות פסק הדין, וכי סיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת קלושים.

3.לאחר שעיינתי בכל החומר שבפניי ושקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה.

המבקשת העלתה בבקשתה טעם אחד בלבד לאיחור בהגשת ההליך - כאמור, איחור של שבוע ימים - והוא קושי כלכלי, ובלשונה "לא היה בידיה הסכום המלא לאגרה וההוצאות המשפטיות הכרוכות בכך". ואולם, הנטען בעניין זה לא פורט ולא הוכח, ובין היתר לא צורפו אסמכתאות כלשהן להוכחת הטענה בדבר קושי כלכלי (ויוזכר כי סכום האגרה נמוך מאלף ש"ח), ואף לא פורט כיצד גויס לבסוף הסכום הנדרש.

כמו כן, השתלשלות הדברים שתוארה בפניי מעוררת מספר תהיות. המבקשת הגישה כאמור בבית המשפט המחוזי ביום 11.1.2017, יומיים לפני שהמועד להגשת ההליך חלף, בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור אותו בכוונתה להגיש. עולה השאלה, כיצד מימנה המבקשת את עלויות שכר הטרחה בגין הבקשה לעיכוב ביצוע אם באותה עת ממש לא היה באפשרותה לשאת בתשלום האגרה וההוצאות בגין הגשת ההליך הערעורי. כן צודק המשיב 1 בטענתו כי בבקשה האמורה לא נטען דבר לעניין קושי כספי של המבקשת, אלא צוין כי יוגש ערעור . הטענה בדבר קושי כספי וציון העובדה כי יש להגיש בקשת רשות ערעור הועלו לראשונה בהודעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 18.1.2017, יום קודם להגשת הבקשה דנן, ויום לאחר שהוגשה תגובת המשיב 1 לבקשה לעיכוב ביצוע. ייתכן והמבקשת שגתה ביחס לדרך ההשגה על פסק הדין ומכאן האיחור בהגשת ההליך, כטענת המשיב 1, אך היא לא העלתה טענה כזו בבית המשפט המחוזי או בבקשה שבפניי, ומכל מקום לתהיות האמורות לא ניתן בבקשת הארכה הקצרה שהגישה המבקשת כל ביטוי או הסבר. היות והנימוק המרכזי אשר נטען מסגרת הבקשה לא הוכח, וגם בטעם המשתמע הנוסף שהועלה בדבר "התייעצויות משפטיות מרובות" אין כדי לסייע שהרי את אותן התייעצויות היה על המבקשת לערוך לפני שהמועד להגשת ההליך חלף, לא ניתן לומר כי הוכח קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה.

הנתון האחד אשר שקלתי האם יש בו להטות את הכף למסקנה אחרת הוא העובדה שהבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה בערכאה קמא יומיים טרם שהמועד להגשת ההליך הערעורי חלף, אך לבסוף הגעתי למסקנה כי אין בנתון זה, כשלעצמו, כדי להטות את הכף לקבלת הבקשה. ראשית, הגשת בקשה לעיכוב ביצוע בערכאה הדיונית (גם אם טרם חלף המועד) אינה יכולה לשמש "תעודת ביטוח" למתן אפשרות להגיש הליך ערעורי באיחור, ויש לבחון כל מקרה לגופו. שנית, במקרה דנן המבקשת ציינה כאמור בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה ביום 11.1.2017 כי זה מתבקש "עד להחלטה בערעור שיוגש לבית המשפט העליון ... או עד להחלטה אחרת" [ההדגשה הוספה]. המועד להגשת ההליך הערעורי חלף יומיים לאחר מכן, ותגובת המשיב 1 הוגשה ביום 17.1.2017 - בה טען בין היתר כי יש לדחות את הבקשה שכן לא קנויה למבקשת זכות ערעור על פסק הדין והמועד להגשת בקשת רשות ערעור חלף. בעקבות תגובה זו הודיעה המבקשת ביום 18.1.2017 על כוונתה להגיש בקשה להארכת מועד. בנסיבות אלו, כאשר במועד בו הגיש המשיב 1 את תגובתו לבקשה לעיכוב ביצוע חלף המועד להגשת ההליך הערעורי ועד לאותו מועד לא הודיעה המבקשת כי בכוונתה להגיש בקשת ארכה, קשה לומר שהמשיב 1 לא היה רשאי להסתמך על סופיות ההחלטה - ויודגש כי לא הובהר מדוע, אם הטעם אשר בשלו לא הוגש ההליך במועדו הוא קושי כלכלי, לא הוגשה לבית משפט זה בקשה בעניין או נערכה פניה ישירה למשיב 1, טרם שהמועד להגשת ההליך הערעורי חלף - ומכל מקום איני סבורה כי בנסיבות המתוארות נתון זה יכול "לשאת על כתפיו" את הבקשה כולה וכי המבקשת יכולה להתלות בו, כשלעצמו, כמצדיק מתן ארכה.

עוד לא שוכנעתי, על יסוד החומר שבפניי, כי סיכויי ההליך מטים את הכף אל קבלת הבקשה (וזאת בהתחשב גם באמת המידה הנוהגת לעניין התערבות בפסק דין שעניינו ביטול או אישור פסק בוררות). לבסוף אעיר כי עמדת המשיבים 2-3 לפיה הם מצטרפים לבקשה אינה מטה אף היא את הכף לקבלת הבקשה, היות והמשיבים 2-3, הטוענים כי טעויות בפסק הבורר יגרמו להם לנזק, לא הגישו הליך ערעורי מטעמם - מבלי שניתן לכך הסבר - ובנסיבות אלו קיים לטעמי קושי בנסיונם להיתלות בהליך הערעורי אותו ביקשה המבקשת להגיש באיחור.

מכל הטעמים האמורים לעיל הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב 1 בסך של 2,500 ש"ח.