בש"א 6814/12 עוזי בר , בהליכי פש''ר נ. כונס הנכסים הרשמי

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.6.2012. המבקש עותר לכך שיוכל להגיש את ההליך הערעורי עד ליום 31.3.2012, וזאת לאור הליך אחר המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 19705-97), אשר לאור תוצאתו, כך לדברי המבקש, אפשר שהוא יחליט לוותר על אפשרות הערעור.

בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, נשוא הבקשה שלפניי, נדחתה בקשתו של המבקש – החייב בהליך פשיטת רגל – לביטול תביעת חוב של המשיבה 3 (שיסודה בהסכם גירושין). בית המשפט המחוזי קבע שהיה מקום למחוק את הבקשה מן הטעם שהמבקש אינו מקיים את חובותיו בהליך פשיטת הרגל, אך בכל זאת ראה לנכון בית המשפט להידרש לבקשה לגופה – ודחה אותה כאמור, תוך שהוא קובע כי מדובר בעניין שנדון והוכרע זה מכבר בהליכים שהתקיימו. בין היתר ציין בית המשפט כי "מדובר בחייב הכופר רק עתה בקיומה של זכות לנושה, שבה הכיר בעבר, ומכוחה נוהלו אין ספור הליכים אשר חלקם הניבו הסדרים דיוניים, להם הסכים החייב". עוד ציין בית המשפט כי המבקש מעלה בבקשתו טענות הסותרות את הודאתו-שלו – בשורה של מסמכים – בחובו למשיבה 3; וכי לא היה כלל מקום להגיש את הבקשה בעת שתלוי ועומד הליך אחר, המתנהל על-פי הסדר דיוני שהמבקש שותף לו, ואשר עניינו בדיקת החוב על-ידי בעל תפקיד (חוב שבעצם קיומו לא כפר המבקש). בית המשפט הטעים בעניין אחרון זה כי "שמורה לחייב הזכות לתקוף בדרך המקובלת החלטת בעל התפקיד וזאת במקום הבקשה דנן". בית המשפט הוסיף ועמד על השיהוי בהגשת הבקשה, ואי העלאת טענותיו של המבקש בזמן-אמת. בית המשפט סיכם את דבריו באמרו כי "לא היה מקום להגיש בקשה זו מלכתחילה" וכי "מדובר בחייב אשר אינו מהסס להגיש הליכים שאין בהם צורך, דבר המסרבל את ההליכים בתיק זה וגורם לבזבוז זמן שיפוטי יקר ולהוצאות מרובות לצדדים".

פירטתי באריכות את נימוקי החלטתו של בית המשפט המחוזי, מן הטעם שהם-עצמם מצביעים על הבעייתיות הטמונה בבקשה שלפניי. כמובן, איני בוחן את ההחלטה לגופה בעין ערעורית, אולם בה-בעת אין בדעתי להתעלם מכל האמור בהחלטה וליתן למבקש ארכה להגשת הליך ערעורי, לא כל שכן ארכה עד ליום 31.3.2012 (כלל לא ברור מדוע נקב המבקש בתאריך זה, החל למעלה מתשעה חודשים לאחר מתן ההחלטה). אדגיש כי אין בטענותיו הכלליות של המבקש, ובאמירה המעורפלת כי אולי ישקול בבוא העת שלא להגיש הליך ערעורי, כדי להצביע על טעם מיוחד, ברור ומשכנע, למתן ארכה במקרה זה; אולם ישנן כמה וכמה סיבות לכאוריות שלא להיעתר לבקשה, ובהן השאיפה שלא לגרום לסרבול ולשיהוי נוספים, ושלא לאפשר העלאה בדיעבד של טענות העומדות בסתירה להליכים המתנהלים (בהתאם להסדרים דיוניים שהסכים להם המבקש עצמו). ניתנת האמת להיאמר, שאם המבקש חפץ להשיג על החלטתו של בית המשפט המחוזי הכוללת קביעות לא פשוטות בעניין התנהלותו הדיונית, ריבוי ההליכים וסרבולם, טוב היה אילו הגיש בקשת רשות ערעור במועד הקצוב לכך בדין, והיה נמנע מהגשת הבקשה שלפניי.

עוד אציין, כי מתגובת המשיבים עולה שבית המשפט לענייני משפחה נתן את פסק-דינו בתמ"ש 19705-97 כבר ביום 12.9.2012 (בפסק-הדין נקבע, בהמשך ובהשלמה לפסקי-דין קודמים, סכום-הכסף הנוסף שעל המבקש לשלם למשיבה 3). יוצא, כי גם ההליך שעל קיומו נסמכת הבקשה שלפניי, אינו תלוי ועומד עוד.

סיכומו של דבר, עמדתם של המשיבים המתנגדים נחרצות לבקשה מקובלת עליי, ואין צורך להוסיף מעבר לאמור לעיל. הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, המבקש יישא בהוצאות המשיבים 2 ו- 3 בסכום של 1,000 ₪ לכל אחד מהם (לא ראיתי לפסוק הוצאות למשיב 1 שרק הצטרף לתגובת הנאמן).