בש"א 6919/11 כ.ש.ב.ז (ח.מ) בע"מ נ. ניסים אבולוף ,עו"ד

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני (ע"א 3685/11-ג', ע"א 3872/11, ע"א 3902/11) מיום 28.7.2011 במסגרתה נדחתה בקשתם של המערערים לסילוק הערעורים על הסף ככל שאלו נוגעים להם מהטעם של איחור בהגשתם.

עניין לנו בשלושה ערעורים כנגד החלטת בית המשפט המחוזי (ת"א 7506/05 בית"ר ירושלים אחזקות (2000) בע"מ (בפירוק) נגד אגודת ספורט בית"ר ירושלים (בפירוק) (לא פורסם, 28.12.2010)). בהליך בערכאה הדיונית נדונה תביעה כנגד שישה משיבים שונים, וביחס למשיבים 5 ו-6, הם המערערים בהליך זה, נדחתה התביעה (בעוד שביחס ליתר המשיבים היא התקבלה). על פסק דין זה הוגשו בנפרד שלושה ערעורים. במסגרת ההליך בבית משפט זה ניתנו על ידי כבוד הרשם החלטות המאשרות בקשות להארכת מועד (בש"א 1083/11). בקשות אלו הוגשו תוך שהמבקשים יצרו מצג על פיו כלל הצדדים להליך מסכימים להארכת המועד, ולחילופין, כי הארכת המועד הינה רק ביחס לצדדים להליך אשר התביעה כנגדם התקבלה בבית המשפט המחוזי, ולא למערערים. לפיכך, טענו המערערים כי אין לבקשות אלו תוקף ככל שהערעור נוגע לעניינם. הרשם דחה את טענתם זו של המערערים. בהחלטתו, קבע כי נפל פגם דיוני בהתנהלות המשיבים, וכי האופן בו נוסחו בקשותיהם הינו לכל הפחות לא מדויק. יחד עם זאת, נקבע כי ההחלטות לא היו מסוייגות, והתייחסו גם למערערים. בנוסף, נקבע כי נוכח העובדה שהבקשות הוגשו במועד, ונוכח נימוקיהם, סביר להניח כי בית המשפט היה נעתר לבקשות גם לו הובאה בפניו עמדת המערערים. משכך, דחה הרשם את בקשת הסילוק על הסף, אך פסק לטובת המערערים הוצאות בסכום של 5,000 ש"ח.

מכאן הערעור שבפניי.

בערעור, טוענים המערערים כי שגה הרשם בהחלטתו שאין לסלק את הערעורים. לטענתם, אין נפקות לכך שהחלטות הארכת המועד לא היו מסוייגות. לעניין זה מבקשים המערערים להסתמך על ההלכה שנקבע ב ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 14.7.2002) (להלן: פרשת הפניקס )). לצד זאת, טוענים המערערים כי אין נפקות לקביעה כי סביר להניח שאותה ההחלטה הייתה מתקבלת אף אם היו המערערים מתנגדים להארכת המועד, שכן מדובר בפגם היורד לשורשו של הליך.

לאחר שעיינתי בערעור בהחלטות הרשם, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

כפי שציין הרשם, ניסוחן של בקשות הארכת המועד מצביע על חוסר דיוק שיכול אף לעלות לכדי חוסר תום לב, ומהווה פגם דיוני בהליך המשפטי. השאלה העומדת בפתחנו אם כן היא השאלה האם מדובר בפגם בלתי ניתן לריפוי, כטענת המערערים, או שמא מדובר בפגם שאינו פוגע בהליך המרכזי, כפי שקבע הרשם.

בבואנו לבחון שאלה זו, עלינו לאזן בין הנזק שנגרם למערערים בגין ציפייתם שנתאכזבה, ובין הנזק שיגרם למשיבים בגין סילוק הערעור. ככלל, הנזק שנגרם למערערים אינו נזק משמעותי. אכן, משמעות הדבר היא שעליהם להיערך לניהול הליך משפטי מקום בו חשבו שההליך הסתיים. יחד עם זאת, המדובר הינו בהליך אזרחי, שאין לו השלכות אישיות לחייהם של המערערים. בכך, שונה מקרה זה מהמקרה שנדון בפרשת הפיניקס , בה עסק בית המשפט בהליך פלילי. יתר על כן, התייחסותו של הרשם לסיכוי שהארכת המועד הייתה מתקבלת אף למול התנגדותם של המערערים הינה משמעותית ביותר. ממילא, אם ישנה סבירות גבוהה כי התנגדותם של המערערים להארכת המועד הייתה נדחית, הרי שלא ניתן לטעון שהם נפגעו באופן מהותי מההחלטה שלא לסלק על הסף את הערעורים בעניינם. בהקשר זה יצוין כי המערערים לא הציגו אף לא ראשיתה של ראיה המסבירה באיזה אופן, אם בכלל, נפגעו מהפגם הדיוני בהליכי הארכת המועד.

נוכח כל האמור, דין הערעור להדחות.

בנסיבות הענין לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות.