בש"א 6951/00י.ח. ייזום והשקעות בע"מ נ. עיריית רעננה

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, בגדרו תשוב ותידון שאלת הזכות להגיש תביעה לבית המשפט בגין חיובים בהיטלי ביוב וצינורות מים, אשר ניתן לערור עליהם לפני גופי הערר שהוסמכו לכך בחיקוקים המסדירים נושאים אלה. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.העותרות הגישו לבית-משפט השלום בפתח-תקווה, נגד המשיבות 2-1 (להלן: המשיבות), תביעה להשבת היטלי ביוב ואגרות בגין הנחת וחיבור צינורות להספקת מים, שעל-פי הנטען הוטלו עליהן וניגבו מהן שלא כדין. בין היתר טענו העותרות, כי ההיטלים התבססו על חוקי-עזר בלתי סבירים, שנחקקו בחריגה מסמכות; כי המשיבות לא המציאו להן דרישות תשלום כדין; וכי התעריפים שעל יסודם חושבו סכומי החיוב היו שגויים ובלתי סבירים. המשיבות ביקשו לסלק את תביעת העותרות על הסף, מן הטעם שהסמכות הייחודית לדון בהשגות על חיובים, מן הסוגים בהם עוסקת התביעה, נתונה לגופי ערר: על חיובם בהיטל ביוב רשאיות העותרות לערור לפני ועדת ערר, בהתאם לסעיף 29 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב1962-; ואילו על חיובן באגרות בגין הנחת וחיבור של צינורות להספקת מים רשאיות הן להגיש ערעור לשר הפנים, על-פי האמור בסעיף 28 לפקודת העיריות (אספקת מים), 1936.

בית-משפט השלום דחה את בקשת המשיבות, בנימוק שסמכותם של גופי הערר האמורים מתגבשת רק משהוכח כי נשלחו לחייבים דרישות תשלום כדין. כיון שתנאי זה לא הוכח, לא נתגבשה סמכותם העניינית של גופי הערר ולבית המשפט סמכות לדון בתביעה. המשיבות קיבלו רשות-ערעור על החלטת בית המשפט השלום, וערעורן לפני בית המשפט המחוזי נדון במאוחד עם ערעוריהן של המשיבות 3 ו4-, על החלטות דומות שניתנו בבתי-משפט השלום גבי תביעות בנושאים זהים שהוגשו נגדן על-ידי המשיבים 10-5. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי החוקים המסדירים את נושאי החיוב בהיטלי הביוב ואגרות לצינורות מים, אכן קובעים דרכי השגה ייחודיות בפני גופי ערר, וכי המחלוקת בין הצדדים מתמקדת רק בשתי שאלות: האם במקרים הנדונים נשלחו על-ידי הרשויות המוסמכות דרישות תשלום כדין לעותרות? והאם, גם אם לא נשלחו דרישות, כאמור, נתונה לגופי הערר סמכות ייחודית? בית המשפט הכריע, כי המשיבות לא הוכיחו כי שלחו לעותרות דרישות תשלום כדין, וכי בהיעדר הוכחה למשלוח דרישות כדין, לא קמה סמכותם של גופי הערר. אי לכך, אין מקום לדחות על הסף את התביעות.

3.המשיבות ביקשו וקיבלו רשות-ערעור לבית המשפט העליון. בפסק הדין נשוא העתירה שלפניי קיבל בית המשפט את ערעורן, ביטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי והורה לסלק על הסף את תביעותיהן של העותרות. בפסק הדין נקבע, כי סמכויותיהם של גופי הערר מקיפות לא רק בירור של עניינים טכניים, אלא גם עניינים עקרוניים כמו תוקפן של הוראות החיקוק, שמכוחן הוצאו דרישות התשלום; וכן, כי לגופי הערר סמכות לדון בשאלות מקדמיות הנוגעות לתקפות החיוב, וכן להכריע בשאלות מקדמיות הנוגעות לסמכותן שלהן לדון בהליך המובא לפניהן. בפסק הדין לא נשללה האפשרות שבמקרים מיוחדים ניתן יהיה להכשיר פנייה לבית המשפט גם בעניינים הנתונים לסמכותה של ערכאת הערר. עם זאת נקבע, כי בנסיבותיהם של המקרים הנדונים אין הצדקה להתיר לעותרות להגיש תובענה לבית המשפט, כל עוד לא מיצו את הליך התקיפה לפני גופי הערר.

4.בעתירתן לקיום דיון נוסף בפסק הדין מעלות העותרות טענות ומענות לרוב. רק על אחת מטענותיהם, הנוגעת לסמכותו של שר הפנים, מצאתי טעם להתעכב בקצרה. הטענה היא שבפסק הדין נפסק (במשתמע) כי בהתאם לסעיף 28 לפקודת העיריות (אספקת מים), 1936, נתונה לשר הפנים סמכות לדון בערעורים על חיובים באגרות על הנחת צינורות מים; וזאת בסתירה להלכה שנפסקה בבג"ץ 134/79 שיכון עובדים בע"מ נ' המועצה המקומית נוה מונוסון , פ"ד לג(3) 169, 171, כי סמכותו של השר מוגבלת לערעורים על חיובים המוטלים מכוח סעיף 20 לפקודת העיריות (אספקת מים), 1936, היינו חיובים בגין חיבור צינורות שירות לצינור הראשי. בעניין זה, טוענות העותרות, יוצר פסק הדין מצב בעייתי. מחד, שר הפנים טוען כי בהתאם להלכה הקיימת - שפסק הדין לא שינה אותה במפורש - אין הוא מוסמך לדון בערעורים על חיובים הנוגעים להנחת צינורות מים; ומאידך (כך לטענת העותרות), מוגשות בקשות רבות לבתי המשפט השונים למחיקת תובענות (או חלקים מתובענות) על הסף, בהתאם להלכה החדשה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה. במצב דברים זה, טוענות העותרות, נשללת זכותם של חייבים לערער על היטלים בהם חויבו, ומן הראוי שבעיה זו תידון בדיון נוסף.

5.דין העתירה להידחות.

בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלת סמכותו של שר הפנים לדון בעררים על היטלים בגין הנחת צינורות מים. בהחלטתו אך תחם בית המשפט את השאלות בהן נחלקו הצדדים בדיון שלפניו, ומהחלטתו משתמע כי שאלת סמכותו של שר הפנים לא נשנתה ביניהם במחלוקת. מכאן מתחייב, כי גם פסק-דינו של בית המשפט העליון, שאישר במשתמע את הנחתו של בית המשפט המחוזי, אינו בבחינת "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון" כמובנה בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, ובסעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה (ראו דנ"א 904/01 סוניה עזרן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח' , לא פורסם). העותרות אמנם מערערות על קביעה משתמעת זו, אולם, כידוע, "הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף מבחינת מגמתו העיקרית, כי במרכזו אינה עומדת השאלה, אם בית המשפט נהג כהלכה, אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזאת" (ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101). ככל שלעותרות נתונה עילה להשיג על החלטת שר הפנים בשאלת סמכותו, או על החלטותיהן של ערכאות שיפוטיות, פתוחה בפניהן הדרך לתקוף החלטות אלו בהליכים המתאימים לכך. אין צריך לומר, כי לגופה של עמדת העותרות, בשאלת סמכותו של שר הפנים ובשאר שאלות, אינני נוקט כל עמדה.

6.העתירה נדחית.

ש ו פ ט

________________

העתק מתאים למקור

00069510. F02

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו

בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

/עכ.