בש"א 7295/14 אשר רוכברגר נ. יצחק סדן

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.7.2014 (רת"ק 18332-01-14), בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור מטעם המבקש

על פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות אשר דחה את תביעתו.

לטענת המבקש - אשר אינו מיוצג על ידי עורך דין - החלטת בית המשפט המחוזי הומצאה לידיו ביום 15.7.2014. בקשת הארכה שלפניי הוגשה ביום 30.10.2014, חודש ימים לאחר המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור (בשים לב לפגרת הקיץ, אשר אינה באה במניין הימים). בקשת רשות הערעור עצמה לא צורפה לבקשה, אם כי המבקש ציין שיוכל להגישה לאחר מתן הארכה ועד ליום 6.11.2014. בבקשתו הסביר המבקש, כי טעה לסבור שפרק הזמן הקצוב בדין להגשת בקשת רשות הערעור הינו 45 ימים. לפיכך, התכוון להגישהּ ביום 23.10.2014, הוא היום הארבעים וחמישה (בשים לב לפגרת הקיץ ולפגרת הסוכות). אלא שאז הוסבר לו על ידי מזכירות בית המשפט כי פרק הזמן הקצוב בדין הינו 30 ימים וכי איחר את המועד. משכך, פנה למשיב לקבלת עמדתו לגבי מתן ארכה, ומשזה התנגד הגיש את הבקשה דנן ביום 30.10.2014.

דין הבקשה להידחות. אכן, טעות שבדין עשויה להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד, וזאת בנסיבות בהן הרים מבקש הארכה את הנטל להוכיח כי הטעות אשר הובילה לאיחור הייתה בלתי נמנעת באורח סביר. סבירותה של הטעות נבחנת גם בהיבט הסובייקטיבי ובשים לב להיותו של מבקש הארכה בלתי מיוצג (ראו, בש"מ 6229/11 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה (10.1.2012) ). עם זאת, בענייננו לא ניתן פירוט כלשהו באשר למאמצים אותם עשה המבקש כדי לברר מהו המועד הקצוב בדין להגשת בקשת רשות ערעור, ובנסיבות אלו איני סבור כי הורם הנטל לעניין סבירותה של הטעות. אוסיף, במאמר מוסגר, כי יש לתמוה על כך שבקשת רשות הערעור גופה לא צורפה לבקשת הארכה, וזאת אף שלטענת המבקש התכוון להגישהּ עוד ביום 23.10.2014.

לאמור עד כה מצטרף שיקול נוסף אשר תומך אף הוא בדחיית הבקשה. כוונתי לכך, כי בכל הנוגע לסיכוייו של ההליך אשר מתבקשת ארכה להגשתו, ניצבת לפני המבקש משוכה גבוהה מאד. זאת , בשים לב לעובדה שרשות ערעור ב"גלגול שלישי" ניתנת, דרך כלל, רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או במקרים מהם עולה עיוות דין חמור. ואילו כאשר מדובר בהליך שתחילתו בבית המשפט לתביעות קטנות, מתחם ההתערבות מצומצם אף יותר ושמור למקרים נדירים במיוחד, וזאת לאור תכליתו של מוסד ה"תביעות הקטנות" אשר נועד להיות חסכוני, יעיל ופשוט (למשל, רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב (20.3.2005); רע"א 8768/13 גרמה נ' עוזיר ( 12.1.2014)). אוסיף לסיום, כי לא נעלמה מעיניי נכותו של המבקש, אולם בנסיבות העניין לא מצאתי כי יש בנתון זה כדי להשפיע על התוצאה אליה הגעתי.

סוף דבר, הבקשה נדחית.