בש"א 7325/10 אברהם וזאנה נ. שירותי בריאות כללית

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים שניתן ביום 22.2.2004, כלומר לפני למעלה משש שנים. ביתר דיוק, עותר המבקש להארכת מועד להגשת ערעור על רכיב אחד בפסק-הדין – רכיב ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. הנימוק העיקרי המונח ביסוד הבקשה הוא שקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין רכיב ניכוי הגמלאות הובהרה רק לאחרונה בפסק-דין של בית המשפט העליון.

להלן, בקצרה, השתלשלות ההליכים שהביאתנו עד הלום: המבקש הגיש תביעת רשלנות רפואית נגד המשיבה. התביעה נתקבלה תוך שנקבע כי המבקש נושא באשם תורם בשיעור של 20%. ביום 22.2.2004 ניתן פסק-דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בעניין גובה הנזק. בסיפא של פסק-הדין נרשם: "יש לנכות מהסכומים המפורטים לעיל את כל תקבולי המל"ל כאשר הם צמודים למדד". על פסק-דין זה – בעניין גובה הנזק – הגיש המבקש ערעור (ע"א 4672/04). ערעור זה, ייאמר מיד, לא כלל השגה כלשהי על רכיב ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. ביום 6.2.2006 ניתן פסק-הדין של בית משפט זה שבו נתקבל הערעור באופן חלקי, במובן זה שנקבע כי יש להוסיף לפיצוי סכום של 100,000 ₪.

לאחר הדברים האלה פתח המבקש בהליך הוצאה לפועל בטענה כי המשיבה ניכתה תגמולים ביתר ומשמעות הדבר היא כי לא שולם לו מלוא סכום פסק-הדין. לאור המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בעניין זה, פנה ראש ההוצאה לפועל לבית המשפט המחוזי בשאלת הבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967: האם לפי פסק-הדין יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בהתאם לחוות-הדעת האקטוארית - סכום של 396,254 ₪ - או שמא פסק-הדין לא התייחס לחוות-הדעת האקטוארית. יוסבר, כי בחוות-הדעת האקטוארית שהוגשה לבית המשפט המחוזי לא נערכה הפרדה בין תגמולים המשולמים בגין נכויות קודמות של המבקש לבין תגמולים המשולמים בגין הנכויות הקשורות באירוע הנזיקי. בית המשפט המחוזי, בהחלטה מיום 24.2.2008, קבע כי לפי הדין, יש לנכות רק את הגמלאות המשולמות בשל האירוע הנזיקי, וכי אין לנכות גמלאות המשולמות בעבור נכויות קודמות.

על החלטה זו, לגבי שאלת ההבהרה, הגישה המשיבה ערעור לבית משפט זה (כאשר בינתיים באו הצדדים לכלל הסכמה לגבי שיעור-הניכוי לאור החלטת בית המשפט המחוזי בשאלת ההבהרה). ביום 8.7.2010 קיבל בית המשפט העליון את הערעור (ע"א 3922/08). נקבע, כי יש לנכות את גמלאות המוסד לביטוח הלאומי כולן, וזאת בהתאם ללשונו המפורשת והפשוטה של פסק הדין המקורי (מיום 22.2.2004). המבקש טוען כי כיוון שהמשמעות של פסק-הדין המקורי, ככל שמדובר ברכיב של ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי, הובהרה רק בפסק-הדין של בית המשפט העליון מיום 8.7.2010, הרי שלא הייתה לו הזדמנות להשיג על רכיב זה עד כה, ומן הראוי לפתוח לפניו את הדלת לעשות זאת עתה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סבורני כי במקרה שלפנינו דחיית הבקשה שלפניי מתבקשת מנסיבות העניין, ומתחייבת מקביעותיו של בית המשפט העליון בפסק-דינו מיום 8.7.2010. אסביר.

כאמור, המבקש כבר הגיש ערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מיום 22.2.2004. בערעור זה לא

נכללה השגה כלשהי על נושא ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. המבקש טוען כי באותה עת לא ידע ולא הבין כי פסק-הדין מורה על ניכוי כל הגמלאות, ולכן לא יכול ולא צריך היה להגיש ערעור בעניין זה. ואולם טענה זו אינה יכולה לעמוד. ראשית , לשון פסק-הדין המקורי ברורה וחד-משמעית. כך נקבע ללא כחל ושרק בפסק-הדין של בית המשפט העליון מיום 8.7.2010:

מובנה הפשוט של לשון פסק-הדין המקורי, המדברת ב'כל' תשלומי המוסד לביטוח לאומי, הוא כי יש לנכות את מלוא התשלומים, בלא להבחין בין אלה שמקורם בנכות קודמת ובין אלה שמקורם בנכות הנובעת מן האירוע הרשלני. אמנם נכון הוא שמשמעותה הפשוטה של הלשון אינה תמיד המשמעות המתבררת כנכונה בסוף תהליך הפרשנות, אולם במקרה זה קשה למצוא תימוכין למשמעות שונה.

לשונו של בית המשפט העליון בדברים האלה – בכל הנוגע ללשון פסק-הדין המקורי – ברורה לגמרי.

שנית , זמן קצר לאחר פסק-הדין המקורי – עוד בשנת 2004 – שילמה המשיבה למבקש את סכום הפיצויים תוך ניכוי מלוא גמלאות המוסד לביטוח לאומי (בהתאם ללשון הברורה של פסק-הדין). בית המשפט העליון עמד על כך בפסק-הדין מיום 8.7.2010 בציינו: ""המערערת [המשיבה – ג' ש'] שילמה למשיב את הפיצויים בהמחאה מיום 26.2.2004, לאחר שניכתה מהסכום שפסק בית המשפט המחוזי את תשלומי המוסד לביטוח לאומי כולם...". חרף זאת, לא השמיע המבקש טענה כלשהי בעניין ניכוי הגמלאות בערעור שהגיש על פסק-הדין מיום 22.2.2004. על כך אמר בית המשפט העליון בפסק-הדין מיום 8.7.2010:

לכך יש להוסיף כי המשיב עצמו לא השיג על האופן בו ניכתה המערערת את תשלומי המוסד לביטוח לאומי, לא בעת קבלת כספי הפיצויים ולא במסגרת הערעור. לאור קבלת סכום הפיצוי כפי שחושב על-ידי המערערת מוקשית בעיני עוד יותר טענת המשיב כי הניח כל העת שהניכוי מתייחס רק לחלק מתשלומי המוסד לביטוח לאומי ומשום כך לא ערער על היבט זה של פסק-הדין המקורי. בא-כוחו של המשיב טוען שסיבות שונות, ובהן חילופי ייצוג, הובילו לכך שלא היה מודע בפועל לאופן הניכוי, אולם מקומן של טענות מסוג זה במישור היחסים שבין המשיב לבאי-כוחו השונים ואין בהן כדי לשנות מן העובדה שהדרך הראויה לתיקון אופן הניכוי (וכאמור, אין מדובר בהבהרה אלא בתיקון) הייתה במסגרת הערעור על פסק-הדין המקורי. משלא התייחס המשיב לעניין זה בערעורו, ופסק-הדין הפך לחלוט, סיים בית המשפט את תפקידו ואין עוד מקום להידרש לטענות הנוגעות לקביעות המהותיות בפסק-הדין (להבדיל מן האפשרות לתיקון טעות סופר לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984).

שוב, הדברים ברורים ונהירים: המבקש החמיץ את המועד להגשת ערעור על ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי, ולא ניתן לקבל את טענתו כי לא השיג על עניין ניכוי התגמולים משום שהניח כל העת כי הניכוי מתייחס רק למקצת מתשלומי המוסד לביטוח לאומי. אכן, הטענה המועלית לפניי היום – כי המבקש לא יכול היה להשיג על קביעתו של בית המשפט המחוזי (מלפני למעלה משש שנים) בעניין ניכוי הגמלאות – כבר נדחתה בפסק-דין של בית המשפט העליון, שקבע כי "... הדרך הראויה לתיקון אופן הניכוי (וכאמור, אין מדובר בהבהרה אלא בתיקון) הייתה במסגרת הערעור על פסק-הדין המקורי". בכך נסתם ה גול ל על טענה זו.

לאור האמור לעיל, אין מקום להיעתר לבקשה שלפניי להארכת מועד, ואין בטענות לגבי סיכוייו הגבוהים של הערעור כדי לשנות ממסקנה מתחייבת זו. לפיכך, הבקשה להארכת מועד נדחית. בנסיבות העניין יישא המבקש בשכר-טרחת עורך-הדין של המשיבה בסכום של 3,000 ₪.