בש"א 741/00 מדינת ישראל נ. לסלי סקס

המדינה מבקשת להאריך את מעצרו של המשיב, הנתון במעצר זה קרוב לתשעה חודשים, ומשפטו טרם נסתיים.

המשיב הועמד לדין בפני בית משפט השלום בבאר-שבע על פי כתב אישום שכלל, בארבעה אישומים, ארבע עבירות של קבלת דבר במירמה ועבירה אחת של גניבה ממעביד. העבירות לפי שלושת האישומים הראשונים בוצעו בשנת 1995. אותו זמן המשיב נעצר, נחקר ושוחרר בערובה. לאחר מכן נעלמו עקבותיו. הוא נתפס לאחר ביצוע עבירה נוספת, נשוא האישום הרביעי, ונעצר מחדש.

לבקשת המשיב, כתב האישום שהוגש נגדו הופרד לשני כתבי אישום: האחד, ת.פ. 40/99, כולל את האישום הרביעי בלבד; השני, ת.פ. 4499/99, כולל את שלושת האישומים הראשונים.

הדיון בת.פ. 40/99, שהתייחס לאישום הרביעי בלבד, הסתיים ביום 21.12.99. המשיב הורשע ונגזר עליו עונש של מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים מיום מעצרו. הוא מרצה עכשיו עונש זה. המועד הקבוע לשחרורו (שחרור מינהלי) הוא יום 1.4.2000.

התיק השני, ת.פ. 4499/99, המתייחס לשלושת האישומים הראשונים, הוא נשוא בקשה זאת. בית המשפט, שנתבקש לעצור את המשיב עד תום ההליכים, קבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת האישומים, וכי קיימת עילת מעצר. בהסכמת בא-כוח המשיב החליט בית המשפט כי ההחלטה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, שנתקבלה בתיק הראשון (ת.פ. 40/99), תחול גם בתיק זה (ת.פ. 4499/99). מאז נתון המשיב במעצר, ומשפטו מתנהל באופן תקין. ביום 25.1.2000 נסתיימה פרשת התביעה. פרשת ההגנה תתחיל ביום 9.2.2000, למשך כל היום, והיא עשוייה להסתיים אותו יום. אולם ביום 6.2.2000 יסתיימו תשעה חודשים למעצר המשיב. לפיכך מבקשת המדינה להאריך את מעצר המשיב בתשעים ימים או עד למתן פסק הדין במשפטו.

באת-כוח המשיב מתנגדת לבקשת המדינה. היא טוענת כי אין הצדקה להאריך את מעצרו, ובמיוחד כך כיוון שממילא הוא נתון במאסר, ויש סיכוי סביר שמשפטו יסתיים לפני שישתחרר מן המאסר.

הטענה הראשונה של באת-כוח המשיב היא שאין ראיות לכאורה להוכחת האישומים. אולם הראיות לכאורה נבדקו כבר בעת הדיון בבקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, והמשיב לא הגיש ערר על ההחלטה של בית המשפט לפיה קיימות ראיות לכאורה, ואף הסכים למעצר עד תום ההליכים. אם חל כרסום ממשי בראיות נגד המשיב במהלך המשפט, יכולה היתה באת-כוח המשיב להגיש בקשה לבית משפט השלום לעיון חוזר. לא זה המקום ולא זה הזמן לפתוח את מסכת הראיות שהוגשו בבית משפט השלום כדי לברר אם, ועד כמה, כורסמו הראיות לכאורה.

השאלה אם להאריך את מעצר המשיב מעבר לתשעה חודשים תלוייה בעיקר במידת המסוכנות שלו ובמידת החשש מפני הימלטות מן הדין. אשר למסוכנות של המשיב, מן הראוי להביא דברים שאמר בית משפט השלום (השופט זלוצ'ובר) כאשר גזר את דינו של המשיב בתיק הראשון, הוא ת.פ. 40/99, וכך אמר:

"לנאשם הרשעות קודמות בארבעה תיקים של בית משפט הכוללים 23 תיקי פ"א, ובעיקר בעבירות של שימוש במסמך מזוייף, זיוף, גניבה, קבלת דבר במרמה, התחזות כאחר, משיכת שיק ללא כיסוי. הרשעתו האחרונה של הנאשם היא מיוני 1988, אז ריצה מאסר של שלוש שנים. בתקופה של מספר שנים היה הנאשם בחו"ל. הנאשם ריצה גם לפני המאסר האחרון מאסרים. סה"כ ריצה הנאשם שלושה מאסרים. כאשר מדובר בהרשעות קודמות כפי שפורטו לעיל, וכמעט כולן בתחום המרמה, כאשר הנאשם כבר ריצה שלושה מאסרים, הנאשם כבן 50, והוא הורשע עתה שוב בעבירת מרמה כפי שתואר בהכרעת הדין, ניתן לומר במידת בטחון סבירה שהנאשם בחר בדרכי המרמה כדרך חיים".

למסכת זאת יש להוסיף עכשיו את שלושת האישומים בקבלת דבר במרמה בתיק זה. המסקנה היא שאכן טמונה במשיב סכנה לבטחון הציבור אם ישוחרר מן המעצר.

ואין זו סכנה יחידה. אליה מצטרפת הסכנה של הימלטות מן הדין. המשיב שוחרר בשעתו מן המעצר, וחתם על כתב ערובה, בו התחייב להתייצב בתחנת המשטרה לאחר שישוחרר מבית החולים, אך לא קיים את התחייבותו. הוא נעלם ולא אותר משום שאין לו כתובת קבועה. גם כיום אין לו כתובת קבועה. אילולא נתפס לאחר ביצוע העבירה נשוא האישום הרביעי (ת.פ. 40/99), עדיין אי אפשר היה להעמיד אותו לדין בתיק זה, בגין שלושת האישומים הראשונים. החשש שאם המשיב ישוחרר מן המעצר הוא יעלם שוב, גדול במיוחד משום שיש לו דרכון זר. בהחלטה לעצור את המשיב עד תום ההליכים אמר בית המשפט (השופט מ' מכליס):

"למשיב אין כתובת קבועה. למשיב אין עבודה. המשיב הינו תושב זר והעובדה שדרכונו נתפס אינה יכולה לשמש ערובה כאשר בעבר הוציא דרכון חלופי. לא הוצגו בפני גם ערבים שיכולים לערוב למשיב".

מבחינה זאת, דבר לא נשתנה. החשש שהמשיב ימלט מן הדין, אם ישוחרר מן המעצר, קיים כפי שהיה, במיוחד בהתחשב בעונש לו הוא צפוי אם יורשע בדין.

בשל טעמים אלה הגעתי למסקנה כי, לגוף העניין, מן הראוי היה להיענות לבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב.

אלא שהמשיב נתון במאסר, לריצוי העונש שנגזר עליו בת.פ. 40/99, והוא אמור להיות במאסר לפחות עד יום 1.4.2000. אני סבור כי המאסר של המשיב יכול לשמש חלופת מעצר שתשיג את מטרת המעצר, וזאת בתנאי שהמשיב לא יורשה לצאת לחופשות. ראו בש"פ 6605/97 מדינת ישראל נ' סלאח סלימאן (לא פורסם).

לפיכך אני מחליט שלא להאריך את מעצרו של המשיב מעבר לתשעת חודשי המעצר, ולהסתפק במאסר בו המשיב נתון כיום כחלופת מעצר, בתנאי שהמשיב לא יורשה לצאת לחופשות מבית הסוהר.

המשיב אמור להשתחרר מן המאסר ביום 1.4.2000. יש יסוד להניח כי עד יום השחרור יסתיים משפטו של המשיב. אם משפטו של המשיב לא יסתיים עד יום שחרורו מבית הסוהר, תהיה המדינה רשאית לפנות שוב לבית משפט זה, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"1996-, כדי לבקש מעצר מחדש של המשיב.