בש"א 7582/00 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. גדי סלוביק

לאחר שעיינתי בבקשה להארכת המועד, בתגובה לה ובתגובה לתגובה, החלטתי לקבל את הבקשה מנימוקים אלו:

1.הערעור נשלח במונית למשרד המטפל בהגשתו שלושה ימים לפני המועד האחרון להגשתו. מדובר בפרק זמן סביר, המעיד על כך שבא כח המבקשת פעל באופו סביר להגשת הערעור במועד. הגעת המסמכים רק למחרת בשעות הצהרים מהווה חריגה מפרקי הזמן המקובלים, ואני מקבלת את הטענה שלא היתה חובה לצפותה.

2.טעותה של מי שטיפלה בהגשת הערעור בדבר מועדי הקבלה של בית המשפט סבירה בהתחשב בצירוף הנסיבות, כאשר מדובר ביום ה' בשעה 14:00 בצהרים, בחול המועד. במועד זה, כאשר בירוריה נענו במענה קולי, נראה לי כי מסקנתה של הגב' דדון כי בבית המשפט אין קבלת קהל אינה בלתי סבירה.

3.מטיעוניהם של שני הצדדים עולה כי הם שוחחו ביניהם קודם לכן אודות האפשרות להגיש ערעור, ואף הגיעו להסכמה בדבר האופן בו יישמר חלק מן הסכום שתשלומו עוכב עד ההכרעה בערעור.

הלכה היא כי כאשר בעל דין גילה דעתו בדבר כוונתו להגיש ערעור, עצם ידיעת הצד שכנגד אודות הכוונה מונעת גיבושה של אותה "מעין חסינות" של הצד שכנגד מפני הגשת ערעור. (בש"א 2548/95, ישראל טייכר נגד לאה הרשמן, תקדין עליון 95 (2) 625; בש"א 6183/97, אמנון אזערי נגד מועש בע"מ, תקדין עליון 97 (4) 640). במקרה זה, המשיב ידע על כוונת המבקש להגיש את הערעור, כך שלא התעוררה בליבו ציפיה לסיום הליכים עם הפיכת פסק הדין לחלוט, וממילא אין ציפיה זו, שלא באה לעולם, ראויה להגנה.

מכל הטעמים האמורים החלטתי להאריך את המועד להגשת הערעור, ואני מאפשרת הגשתו תוך שבעה ימים מהמצאת החלטה זו.