בש"א 7831/00 פלוני נ. פלוני

ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה למחוזות תל-אביב והמרכז (כב' השופטת ט' סיון) שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתמ"ש 15231/95.

1.המערערת והמשיב היו נשואים זה לזה והתגרשו. בשנת 1998 הגישה המבקשת תביעה לקבלת משמורת בשני ילדיהם הקטינים של בני הזוג (הבכור שבהם בגר בינתיים). בכתב התביעה נטען כי השהייה במחיצת המשיב מסבה נזקים נפשיים לבן הצעיר ולפיכך מבוקש כי גורם טיפולי יבדוק את הנעשה. בדיון שהתקיים ביום 31.5.00 העיד פסיכולוג שבדק את מסוגלותם ההורית של הצדדים. פסיכולוג זה אמר דברים קשים אודות מסוגלותה של המערערת והוסיף:

"במידה ובית המשפט יחליט מטעמיו להמשיך במשמורת הבן ... אצל אמו, בנסיבות שנוצרו בכפוף להמלצות שלנו, אנו ממליצים שפקידת הסעד לסדרי דין בקהילה תלווה את המשפחה עד להגעת...לבגרות, את תפקודה של האם עם דיווחים עוקבים לבית המשפט, בפרקי זמן כפי שבית המשפט יורה. בשנה האחרונה אני ממליץ שיוצא תסקיר כל שלושה חודשים, ולאחר מכן כל חצי שנה."

למשמע הדברים פנה בית המשפט לבאת כוחו של המשיב ושאלה אם אין בכוונת המשיב לתבוע משמורת בקטין. נוכח הערה זו הודיעה באת כח המשיב, כי תגיש תביעה כאמור. לאחר דיון זה הגישה המערערת בקשה לפסילתו של בית המשפט מלהמשיך ולדון בהליך - בהתבסס על דברי בית המשפט בהחלטה מיום 17.1.99, לפיהם "בשל מצבה הנפשי הבריאותי של האם אין האם מתייצבת ו/או משתפת פעולה עם המשיב." וכן בהתבסס על פנייתו האמורה של בית המשפט לבאת כח המשיב. לטענת המערערת הואיל ובאותו דיון לא היתה המערערת מיוצגת (באת כוחה דאז, אחותה של המערערת, ביקשה להתפטר מייצוגה והמערערת הסכימה לכך) והואיל והפסיכולוג לא נחקר כהלכה על חוות דעתו הרי הערתה של השופטת מלמדת על כך שגיבשה עמדה מוגמרת בנושא ההליך.

2.בית המשפט דחה את הבקשה. בהחלטתו ציין, כי בתיק מצויים תשעה תסקירים וחוות דעת מטעם יחידת הסיוע בית המשפט וכן דו"ח מסוגלות הורית. בית המשפט הוסיף וציין, כי המערערת החליפה ייצוג מספר פעמים, התייצבה לדיונים רבים ללא ייצוג משפטי ולא שלחה את בנה הקטין למוסד חינוכי כלשהו במהלך חודשים רבים. עוד ציין בית המשפט כי בדו"ח המסוגלות ההורית נכתב כי המערערת לוקה בסכיזופרניה אמבילטורית ובמצבה הנוכחי אינה מסוגלת לתפקוד הורי הולם ותקין וכי אם תסרב לקבל טיפול תחשב כאם שמסוגלותה הורית מוגבלת והקטין יעבור למשמורת המשיב. בהתייחסו לעילות הפסלות ציין בית המשפט כי הראשונה שבהן נגועה בשיהוי רב ואף לגופו של עניין אין בה ממש. שכן אותה עת היו בפניו של בית המשפט דו"חות על מצבה של האם והערתו אינה מעידה דבר באשר לתוצאות ההליך, משום שבאותה נשימה ציין בית המשפט, כי אף המשיב עצמו לא התייצב לדיון ובלית ברירה יאלץ בית המשפט להכריע בהליך ללא קבלת עמדת ההורים. בהתייחסו לעניין תביעת המשמורת מצד המשיב ציין בית המשפט, כי הדברים נאמרו נוכח חוות דעתו הקשה של הפסיכולוג ומתוך כוונה לייעל את הדיון.

3.בערעור שבפני טוענת המערערת, כי ההחלטה על דחיית בקשת הפסלות רק מחזקת את החשש האובייקטיבי כי מנוי וגמור עם בית המשפט להוציא את הקטין ממשמורתה. המערערת משתיתה את ערעור הפסלות על ההחלטה מיום 31.5.00 ועל ההחלטה בבקשת הפסלות. לשיטתה, "הזמין" בית המשפט את המשיב להגיש את הבקשה למשמורת על מנת שבית המשפט יוכל להגיע לתוצאה אותה קבע לעצמו. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, חוות הדעת הרבות שהוגשו בעניינם של המערערת והמשיב מדברות בעד עצמן. מה גם שעוד בכתב ההגנה שהגיש המשיב ביקש כי המומחים הם שיקבעו למי המשמורת.

4.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. בענייננו הובאה בפני בית המשפט שאלת המשמורת בעניינו של קטין. משהועלה ספק באשר לכשרותה של המערערת לשמש אם משמורנית, מצא בית המשפט לנכון לברר מהן החלופות הקיימות באשר למשמורתו של הקטין. פנייתו בעניין זה למשיב אינה מעוררת אפשרות ממשית אובייקטיבי לכך שבית המשפט "גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור')... מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (רציונלי) יביא לשינוי העמדה." (בג"ץ 2184/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון , פ"ד מח (3) 573, 605).

הערעור נדחה איפוא.