בש"א 8127/16 בש"א 8127/16

1.בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.8.2016 בו התקבל ערעור שהגיש המשיב על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה-בתל-אביב-יפו. עניינו של פסק הדין בשאלה האם יש ליתן צו הורות פסיקתי לאזרח ישראלי כאשר הילד שלגביו מתבקש הצו נולד לאחר הליכי פונדקאות מזרעו של בן הזוג של מבקש צו ההורות, עת בן הזוג אינו אזרח ישראלי ואינו תושב קבע בישראל.

בבקשה ובהשלמה לבקשה נטען כי בקשת רשות הערעור (שצורפה לבקשה) הוגשה באיחור - איחור של כשלושה שבועות - כיוון שבתוך פרק הזמן שהיה נתון למבקשים להגשת ההליך, ביום 26.9.2016, נאלצו הם לנסוע ביחד עם הקטינות אשר לגביהן התבקש צו ההורות לפיליפינים. בהקשר זה נטען כי לא מדובר היה בנסיעה מתוכננת אלא בנסיעה שנערכה בבהילות נוכח התדרדרות במצבה הרפואי של אמו של המבקש 2. המבקשים הוסיפו כי שבו לישראל ביום 20.10.2016, ואת הבקשה הגישו חמישה ימים לאחר מכן, ועוד הם טוענים כי בבחינת משך האיחור יש ליתן משקל לימי החגים שחלו באותה תקופה ולכך שבא-כוחם נטל את הייצוג בתחילת חודש אוקטובר (בעקבות פנייתם לארגונים רלבנטיים, וללא תמורה). כן טוענים המבקשים כי יש ליתן משקל גם לחשיבות הסוגיות שהוכרעו בפסק הדין; להשלכות הרוחב של פסק הדין; ולטובת הקטינות.

2.המשיב מתנגד לבקשה, באשר לטענתו המבקשים לא הצביעו על "טעמים מיוחדים" המצדיקים להיעתר לה. בין היתר עמד המשיב על משך האיחור, בהדגישו כי בהליך אחר הגישו המבקשים בקשה ממנה עלה כי הם שוקלים להגיש הליך ערעורי על פסק-הדין, ולמרות זאת לא הוגשה לבית משפט זה לפחות בקשת ארכה טרם שהמועד להגשת בקשת רשות הערעור חלף. עוד נטען כי נסיעה לחו"ל וחלופי ייצוג אינם מצדיקים מתן ארכה, ולבסוף נטען כי סיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת קלושים, ולו מן הטעם שההליך הפך תיאורטי בעניינם של המבקשים.

3.לאחר שעיינתי בכל החומר שבפניי ואיזנתי בין כל השיקולים הרלבנטיים הגעתי לכלל מסקנה כי הכף נוטה אל עבר קבלת הבקשה (וממילא התייתרה בקשת המבקשים להשיב לתגובת המשיב).

בבר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה , פסקה 6 (10.12.2013)) עמד בית משפט זה על כך "שהאיזון הראוי בין האינטרס של הפרט והציבור במימוש הזכות להגיש הליך ערעורי מזה לבין אינטרס סופיות הדיון מזה מתבטא בצורך להצביע על 'טעם מיוחד' להגשתו לאחר שחלף המועד שנקבע לכך בחיקוק". דרישה זו, כך נקבע:

"מציבה כברירת מחדל את הכלל שלפיו במקום שבו חלף המועד להגיש הליך ערעורי בלא שהוגש הליך כזה, בעל הדין שזכה יהא זכאי להסתמך על סופיות ההחלטה. ככל שהצד שהפסיד מבקש לאפשר לו לנהל הליך ערעורי חרף האיחור בהגשתו, עליו להציג טעמים טובים שיהא במשקלם המצטבר כדי להטות את כף המאזניים ולסטות מן הכלל בדבר סופיות הדיון. על רקע זה נקבע בפסיקה פעמים הרבה כי טעם מיוחד להארכת מועד הוא, ככלל, אירוע שמנע מבעל דין לפתוח בהליך במועד מטעמים שאינם תלויים בו או בבא כוחו. עם זאת, ואף שמדובר בשיקול מרכזי, ניצבים לצידו שיקולים נוספים ובהם, בראש ובראשונה, סיכוייו של ההליך העיקרי (סיכוייו בנסיבות הקונקרטיות ובמקרה שיש קושי להעריכן, סיכוייו לפי סוגו. כך, למשל, סיכוייה של בקשה לדיון נוסף להתקבל פחותים מסיכוייו של ערעור, כשיתר התנאים שווים); וכן שיקולים הנוגעים, בין היתר, לסיבות לאיחור בהגשת ההליך (אם המבקש היה תם לב, התרשל או השתהה - ובאיזו מידה, אם היה מיוצג, אם נפלה טעות שבדין); למידת ההסתמכות של הצד שכנגד על סופיות ההחלטה (אם ידע שבכוונת המבקש להגיש הליך ערעורי, אם שינה מצבו לרעה, אם יש חשיבות מיוחדת בהכרעה מהירה); לאינטרס של הציבור או של צדדים שלישיים בהכרעה בהליך (אם ההליך מעורר שאלה שתפתח את המשפט ויש לציבור אינטרס שתוכרע; אם דחיית הבקשה עלולה לפגוע בצדדים שלישיים); לחשיבות הזכויות הנדונות ולמידת הפגיעה בהן; ולמיהות המבקש (פרט או רשות). ברי כי אין מדובר ברשימה ממצה, והשאלה אם נמצא 'טעם מיוחד' להארכת מועד תוכרע בכל מקרה לפי נסיבותיו, ובהתאם לאיזון הראוי בין שיקולים אלה ואחרים (לפירוט הנסיבות שהוכרו כטעם מיוחד והשיקולים הצריכים לעניין ראו ע"א 6842/00

ידידיה נ' קסט , פ"ד נה(2) 904, 910-909 (2001); בש"ם 6229/11 דון-יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה

(10.1.2012); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 182-163 (מהדורה שלישית, 2012)).

הנה כי כן, על מנת ליתן מענה לשאלה האם הוכח "טעם מיוחד" יש לבחון בכל מקרה נתון את נסיבות העניין בכללותן, ובכלל זאת את סיכויי ההליך, את מיהות הצדדים להליך, את הנושא שעל הפרק, את משך האיחור ועוד. לא אחת בחינת הנסיבות בכללותן מלמדת כי השיקולים השונים הצריכים לעניין מושכים לכיוונים מנוגדים, ונדרשת מלאכת איזון על מנת להכריע לאיזו תוצאה נוטה הכף. כך הם הדברים גם בענייננו.

מן הצד האחד, התנהלותם של המבקשים אינה נקיה מספקות, שכן הם יצאו מן הארץ לחו"ל עשרים ימים לאחר תום פגרת בתי המשפט, וגם אם נסיעתם לא תוכננה מראש נראה כי באותו שלב כבר ידעו שההליך לא יוגש במועדו (שהרי לפי הטענה פנו לארגונים בבקשה לסיוע משפטי במחצית חודש ספטמבר ובשלב בו יצאו מן הארץ טרם ניתן להן מענה). הקושי בעניין זה מתחדד על רקע העובדה שהמבקש 1 עורך דין ואף ייצג את עצמו ואת בן זוגו בהליך קמא.

מן הצד השני, יש ליתן משקל לנסיבות האישיות אשר בשלהן נאלצו המבקשים לצאת מישראל סמוך לפני המועד האחרון להגשת ההליך - מצבה הרפואי של אמו של המבקש 2 - נתון אשר לפחות הקשה על הגשת בקשה מתאימה למתן ארכה טרם שהמועד להגשת ההליך חלף. עוד אציין כי בתצהיר המבקש 1 הבהיר הוא כי במקום בו שהו בפיליפינים לא היה באפשרותו להיות בקשר אלקטרוני עם בא-כוחו. כן יש ליתן משקל לכך שבקשת רשות הערעור הוגשה בד בבד עם בקשת הארכה, כך שלא נדרשת ארכה נוספת, ועוד יש ליתן משקל למיהות הצדדים, ומשקל ממשי לסוגיה שבמוקד ההליך - מתן צו הורות. בשאלת סיכויי ההליך איני רואה לנקוט עמדה, אך אעיר בהקשר זה כי נתתי משקל לכך שבית המשפט המחוזי הפך את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ועוד אעיר, בהתייחס לטענת המשיב לפיה ההליך הפך תיאורטי, כי המבקשים חולקים על טענה זו (כפי שהבהירו בבקשתם להשיב לתגובה) ולטעמי המקום להכריע בטענות ההדדיות שהעלו הצדדים בעניין זה אינו במסגרת בקשת הארכה שבפניי כי אם במסגרת ההליך גופו.

לאחר איזון בין השיקולים השונים מזה ומזה הגעתי כאמור לבסוף למסקנה כי הכף נוטה אל עבר קבלת הבקשה.

בקשת רשות הערעור תתקבל אפוא לרישום. המזכירות תפתח תיק מתאים בו תתויק גם החלטה זו.

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.