בש"א 8130/06 נועם -תורה נהרעה נ. הרשמת ענת אלפסי

1.לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. הבקשה הוגשה ביום 5.10.06. עניינו של ההליך בהשגה על החלטתה של כב' רשמת בית משפט השלום באשדוד מיום 14.9.06 (להלן: "ההחלטה") שלא לפסול עצמה מלדון בבקשה לעיכוב ביצוע הליכים כנגד המבקשת, בשל דעה קדומה שלכאורה גיבשה כנגדו בדיון קודם. ההחלטה ניתנה במסגרת תביעה שמנהל המשיב מס' 2 (להלן: המשיב) כנגד המבקשת בגין יתרת חוב בחשבונו. כב' הרשמת קבעה בהחלטה, כי הדיון הקודם לא נטע בליבה כל דעה כנגד המבקשת, וכי החלטותיה בעניינה של המבקשת ניתנו באופן ענייני, בשים לב לטענות הצדדים ועל-פי ההלכה הפסוקה בעניין הנדון. מכאן הערעור. המבקשת טוענת כי ההחלטה הומצאה לה ביום 21.9.06, ולפיכך מניין הימים להגשת ערעור כדין נספר החל מיום 22.9.06. המבקשת טוענת בנוסף כי סברה בתום לב שלאור ימי חגי תשרי הנחשבים ימי פגרה, הסתיים מניין הימים ביום 7.10.06, ולפיכך הוגשה הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור בתוך המועד הקבוע בדין. המבקשת טוענת כי למשיבים לא ייגרם כל נזק בהארכת המועד המבוקשת, וכי סיכויי הערעור טובים. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, אין כל עילה ו"טעם מיוחד" להארכת המועד. המבקשת הגישה במסגרת התביעה המתנהלת כנגדה בבית המשפט קמא בקשות סרק רבות, ואף הבקשה דנן נעדרת עילה ונועדה לצורך סרבול ההליכים והימנעות מתשלום החוב. לפיכך עולה התנהגות המבקשת לכדי ניהול הליכים טורדני. המשיב מוסיף כי סיכויי הערעור נמוכים, שכן ההחלטה הדוחה את בקשת הפסילה מנומקת, מבוססת ונתנה כדין. לפיכך טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות.

3.לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בהנחה וההחלטה נשוא הערעור אכן הומצאה למבקשת ביום 21.9.06, יכלה היא להגיש את ערעור הפסלות עד ליום 3.10.06. מכאן שהבקשה להארכת המועד הוגשה באיחור. כעולה מן הבקשה, טעם האיחור הינו, כפי הנראה, טעות של המבקשת באשר לחישוב ימי החג. נכון הדבר, כי טעות מעין זו יכולה להיות מוכרת במצבים מסוימים כ"טעם מיוחד", בייחוד שעה שמדובר באיחור קצר יחסית ובבעל דין בלתי מיוצג, כפי המקרה דנן. עם זאת, אין זה שיקול מכריע אלא שיש לבחון שיקולים נוספים ובהם סיכויי ההליך. כך ככלל, וכך בייחוד בערעור פסלות שופט שסד הזמנים שנקבע בדין להגשתו מבטא את חשיבות הבהרת טענה כנגד ישיבת השופט בדין, בהקדם האפשרי. באספקלריה זו, אין מנוס מדחיית הבקשה דנן. טענות המבקשת בערעורה אינן מצמיחות, לצרכי ההליך שלפני, כל חשש ממשי למשוא פנים שעה שהן מוסבות רק כנגד החלטות דיוניות של כב' הרשמת וסובבות הן סביב תחושתה הסובייקטיבית של המבקשת. במצב דברים זה, לא מצאתי עילה להארכת המועד ודין הבקשה להידחות.

3.התוצאה היא, כי הבקשה להארכת המועד, נדחית.