בש"א 8207/21פלוני נ. מדינת ישראל - משרד הביטחון שירות הבטחון הכללי

1.

לפניי עתירה לגילוי ראיה אשר הוגשה בעקבות הוצאת תעודת חיסיון מטעמי ביטחון המדינה בגדרו של ת"א (מחוזי י -ם ) 46786-01-20 (להלן: ההליך העיקרי ). התעודה הוצאה ביום 30.6.2021 על ידי שר הביטחון, מר בנימין גנץ, בקשר לכל מקורות מידע, שיטות פעולה ודרכי פעולה הקשורים לעבודתו של שירות הביטחון הכללי (להלן: השב"כ ); בקשר לכל פרט אשר עשוי לחשוף את שמותיהם של עובדי השב"כ ו/או של בעלי תפקידים בשב"כ; וכן בקשר לכל פרט כאמור בנוגע לקהילת המודיעין הישראלית (להלן: תעודת החיסיון או התעודה ).

תעודת החיסיון הוצאה מכוח האמור בסעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ) .

2.

ההליך העיקרי נסוב על אירוע טרגי: התאבדותו של סייען שב"כ. בתובענה מושא ההליך העיקרי, טוענים העותרים – הורי הסייען המנוח – כי השב"כ אחראי למותו. אחריות זאת מיוחסת לשב"כ על יסוד הטענה שמפעילו של הסייען היה מודע להיותו של הסייען במצב נפשי קשה ולכוונתו לשים קץ לחייו. העותרים טוענים כי על המפעיל – וכפועל יוצא מכך, על השב"כ עצמו – היתה מוטלת חובה משפטית למנוע את ההתאבדות על ידי נקיטת אמצעים סבירים, אשר לא ננקטו. לפיכך, מבקשים העותרים כי בית המשפט המחוזי ירושלים, שלפניו מתברר ההליך העיקרי, יחייב את המדינה, ועמה את שאר הנתבעים, בפיצויי נזיקין. כדי להוכיח את טענותיהם, דורשים העותרים כי המדינה תגלה להם את כל המסמכים שבידה אשר קשורים, במישרין או בעקיפין, לאירוע ההתאבדות. שר הביטחון הוציא מלפניו את תעודת החיסיון ביחס למסמכים שחשיפתם עלולה, לדעתו, לפגוע באינטרסים הביטחוניים של המדינה. בעקבות הוצאת התעודה, הוגשה העתירה שלפניי. בעתירה זו, ביקשוני העותרים לבדוק אם אכן קיימת הצדקה לחיסיון; וככל שהצדקה כאמור אכן קיימת – לבחון האם הצורך בגילוי המסמכים המבוקשים לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותם, כמצווה בסעיף 44(א) לפקודת הראיות.

3.

לאחר עיון בכתובים ודיון בדלתיים סגורות במעמד כל בעלי הדין, קיימתי בירור במעמד המדינה בלבד מתוקף סמכותי לפי סעיף 46 לפקודת הראיות. במהלך הבירור, הסכימה המדינה לגלות לעותרים חלק מהמסמכים שבידה, אשר סווגו כבלתי חסויים; וכך נעשה. בהמשך הדיון, אשר התקיים במעמד שני הצדדים, הצעתי לעותרים לשקול האם הם ממשיכים לעמוד על עתירתם לאחר העברת המסמכים הללו לידיהם. ביום 3.1.2022, הודיעוני העותרים כי הם עומדים על עתירתם. לפיכך, הוטל עלי לבחון את כל המסמכים המכוסים על ידי תעודת החיסיון; וזאת עשיתי.

4.

אקדים ואומר כי נקודת המוצא שלי להכרעה בעתירה דנן היא עילת התובענה מושא ההליך העיקרי. בתובענתם נגד המדינה, מעלים העותרים טענות שונות ומגוונות. ברם, דרישת העותרים לגילוי המסמכים, ככל שניתן להעלותה במסגרת הדין הקיים, לא תכובד ותידחה על הסף בקשר לעילות התביעה שהדין אינו מכיר בהן, וספק רב אם יכיר בהן אי-פעם. במילים אחרות וממוקדות יותר: החובה המשפטית למנוע את התאבדותו של הסייען יכולה לקום רק בהתקיים חובת זהירות מיוחדת מחמת יצירת מצב מסוכן או בשל החמרת מצב מסוכן – אשר טומן בחובו סכנה ברורה של התאבדות הסייען – על ידי מפעילו של הסייען שפעל מטעם השב"כ. באין חובה כאמור – ובהיעדר נטילת התחייבות עצמאית, מפורשת או משתמעת, על ידי השב"כ לפעול למניעת התאבדותו של הסייען – ספק רב אם ניתן יהיה להטיל על השב"כ, וכפועל יוצא מכך על המדינה, אחריות בנזיקין להתאבדות הסייען, אשר היתה בגדר אקט רצוני שלו-עצמו (ראו: אריאל פורת נזיקין כרך א 200-195 (2013)). בהינתן ספק משפטי בסדר גודל כזה, לא אחייב את המדינה לגלות לעותרים מסמכים כלשהם שאינם קשורים ליצירת הסיכון להתאבדות הסייען, או להגברת הסיכון כאמור, על ידי המפעיל או גורם אחר בשב"כ.

5.

אשר על כן, המסמכים שביחס אליהם עלי לאזן בין צרכי ביטחון לבין הצורך להגיע להכרעה נכונה בהליך העיקרי כוללים רק את אלו אשר קשורים – או עשויים להיות קשורים – לטענת העותרים כי השב"כ יצר או הגביר את הסיכון להתאבדותו של הסייען. לגבי כל יתר המסמכים שגילויים נתבקש בעתירה – העתירה נדחית אפוא בזאת על הסף. כמו כן, דוחה אני על הסף את דרישת העותרים לקבל לידיהם מסמכים פנימיים של השב"כ אשר קשורים לחקירת ההתאבדות ולהפקת לקחים מהמקרה: מסמכים כאמור הם בגדר תחקיר פנימי שאינו בר-גילוי ואיננו קביל כראיה לנוכח האמור בסעיף 17 ל חוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002 .

6.

באשר לשאר המסמכים – עיינתי בחומר שהועבר לעיוני על ידי המדינה ולא מצאתי בו שום מסמך שבכוחו לאשש את הטענה כי השב"כ – באמצעות מפעילו של הסייען או בדרך אחרת – יצר או הגביר את הסיכון להתאבדות הסייען. ממצא חד-משמעי זה מייתר את הצורך באיזון לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות.

7.

אשר על כן, העתירה נדחית.