בש"א 8266/99 אילנה טוטיה נ. יפה ספקטור

זוהי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה את ערעור המבקשת על פסק הדין של בית משפט השלום בו נדחתה תביעתה מחמת מעשה בית דין.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 19.7.99, והבקשה לרשות ערעור הוגשה רק ביום 21.11.99.

בבקשתה טוענת המבקשת כי היא נכה ומוגבלת, וכי במשך חודש ימים היתה מרותקת למיטתה. הבקשה, שאינה נתמכת במסמכים רפואיים מתאימים, אינה מפרטת את המועדים המדוייקים בהם היתה המבקשת, לטענתה, מרותקת למיטה.

בהתאם לתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-, על המבקשת להראות טעם מיוחס המצדיק הארכת המועד.

גם אם אקבל את טענת המבקשת, אשר כאמור לא הוכחה כנדרש, בדבר מוגבלותה במשך חודש ימים, אין בכך משום הסבר מדוע לא הוגשה הבקשה לרשות ערעור בשלושת החודשים הנותרים שבין מועד פסק הדין לבין הגשת בקשה זו.

המבקשת אף לא פירטה מדוע לא יכולה היתה להסתייע באדם אחר שיגיש את הבקשה בשמה בתוך המועד.

טענותיה של המבקשת אינן עולות כדי טעם מיוחד, במיוחד כשמדובר באיחור כה גדול, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

דין הבקשה להארכת המועד להידחות גם בשל הסיכוי הנמוך של בקשת רשות הערעור להתקבל.

מפסק הדין נשוא הערעור ומתגובת המשיבה עולות עובדות אלו:

המבקשת הגישה נגד המשיבה תביעה בבית משפט השלום בחיפה. תביעתה נדחתה, ערעור על כך נדחה אף הוא, ובקשת רשות ערעור שהגישה לבית המשפט העליון נדחתה עקב אי הפקדת ערבון. המבקשת "התחכמה" והגישה את תביעתה פעם נוספת לבית משפט השלום. בית המשפט דחה את התביעה בשל קיומו של מעשה בית-דין, ובית המשפט המחוזי אישר החלטה זו.

בנסיבות אלו, הסיכוי שלמבקשת תינתן רשות לערעור וערעורה יתקבל אפסי, ואף מטעם זה יש לדחות את הבקשה להארכת המועד.

מאחר שהבקשה היא בקשת סרק, ובשל חוסר תום הלב של המבקשת, אני מחייבת אותה בהוצאות המשיבה בסך 2,000 ש"ח.