בש"א 8495/01 עיריית נתניה נ. עמנואל שאלתיאל

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת בקשת רשות לערער על החלטת כב' השופטת שטרנברג-אליעז, בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, מיום 15.10.01.

1.עניינה של ההחלטה היה במינוי של מומחה על ידי בית המשפט, במסגרת הליכים לאישורה של תובענה שהוגשה כנגד המבקשת כתובענה ייצוגית. בהחלטה האמורה, החליט בית המשפט כי חוות דעת מטעם המבקשת, אשר לכתחילה הותרה הגשתה על ידי בית משפט קמא, לא תוגש. המבקשת פנתה בבקשה להארכת מועד, על רקע פנייתה לבית משפט קמא לצורך הגשת חוות הדעת האמורה מטעמה לידי המומחה שמונה בידי בית המשפט. בקשתה נומקה באפשרות, שהעתרות של בית משפט קמא לפנייה כזו תייתר את הצורך בבקשת רשות לערער לבית משפט זה.

2.בינתיים, ביום 26.11.01 הגיש המומחה מטעם בית המשפט את חוות דעתו, בטרם הוגשה לו חוות דעת מטעם המבקשת, והתייתרה הבקשה שהייתה תלויה ועומדת בפני בית משפט קמא, ואשר היוותה בסיס לבקשת הארכה שבפניי. המבקשת פנתה, בנסיבות אלה, בבקשה לקבלת ארכה של 60 ימים, לצורך הגשת בקשת הרשות לערער. עתה, טוענת המבקשת כי בכוונתה לבקש בבית משפט קמא את פסילת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, וכי מן הראוי שההליכים בבית משפט זה ביחס להחלטת בית משפט קמא מיום 15.10.00 וביחס להחלטה בבקשת הפסילה, אשר תוגש בימים הקרובים, אם יהיה צורך בתקיפתה של החלטה זו, ותקיימו במאוחד.

במצב שנוצר, לא טוענת עוד המבקשת כי הליכי בקשת הרשות לערער כנגד ההחלטה מיום 15.10.01 עשויים להתייתר. הנימוק לבקשת הארכה המקורית עבר, אפוא מן העולם. האם חרף זאת יש מקום להעתר לבקשת הארכה שבפניי?

3.(א) המועד בו מדובר הוא מועד שנקבע בחיקוק. ככזה, הארכתו טעונה ביסוסו של טעם מיוחד, כקבוע בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. נראה לי, כי בנסיבות העניין קשה למצוא טעם כזה.

הבקשה שבפניי הוגשה במסגרת המועדים להגשת בקשת הרשות לערער (וראו החלטתי מיום 4.11.01, המאריכה ארעית את המועד להגשת בקשת הרשות לערער). מבחינה זו נקטה המבקשת בשקידה סבירה, ואף גילתה דעתה, במועד, בדבר כוונתה לתקוף את החלטת בית משפט קמא מיום 15.10.01 (ראו ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט פד נ"ה(2) 906, 911). לעיצומה, הבקשה מבוססת על אפשרות כי להליכי בקשת הרשות לערער כנגד החלטת בית המשפט מיום 15.10.01 יתווספו בקרוב הליכי תקיפה נוספים מטעם המבקשת. עניינם של הליכים (אפשריים) אלה משיק ואף חופף, לפחות חלקית, את העניין נשוא ההחלטה מיום 15.10.01. דומה, כי בהליכים כולם (אם אמנם יינקטו הליכי תקיפה ביחס לבקשה שבדעת המבקשת להגיש), עוברת כחוט השני טענת המבקשת בדבר הצורך בהגשת חוות דעת מומחה מטעמה, על מנת לאזן חוות דעת שהוגשה מטעם המשיבים. בכך יש כדי לתמוך בבקשה שבפניי.

(ב) ברם, בכל זאת איני סבור כי יש במקרה זה טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת בקשת הרשות לערער. בכל מקרה, גם אם יתקיימו הנסיבות העומדות ביסוד הבקשה למתן ארכה, יהא צורך בהליכי תקיפה נפרדים, של שתי החלטות שונות של בית משפט קמא, אשר אינן מתמזגות האחת ברעותה. בשל כך, בכל מקרה יידרש בית משפט זה להכריע בשני הליכים שיבואו בפניו. הבקשה שבפניי אינה חוסכת צורך זה. בין אם יוארך המועד להגשת בקשת הרשות לערער על החלטת בית משפט קמא, ובין אם לאו, תידרש המבקשת, אם תרצה, לגרום לכך שההליכים יידונו במאוחד, או בפני אותו מותב. אפשרות זו קיימת בין אם אעתר לבקשת הארכה, ובין אם לאו. ממילא, אין הבקשה שבפניי מסייעת במידה ממשית ליעילות הדיונים, או להשגת הצדק, במניעת אפשרות להכרעות סותרות.

זאת ועוד, נוכח הקירבה העניינית בין ההליכים, קיימת אף אפשרות שההחלטה בבקשת הרשות לערער על ההחלטה מיום 15.10.01 – בין אם בקשת הרשות לערער תתקבל ובין אם תידחה – תייתר את הצורך בבקשת רשות לערער בעניין הפסילה. מבחינה זו, קיים צורך דווקא בהחשת הגשתה של בקשת הרשות לערער כנגד ההחלטה האמורה, ולא בעיכובה.

לכך מתווספת העובדה, שתקופת הארכה המבוקשת עתה, של 60 ימים, עשויה להתארך, בהתאם למשך הדיונים בבקשת הפסילה של המבקשת בבית משפט קמא. יש לזכור, כי בקשה זו טרם הוגשה. בהעדר טעמים מוצקים שביעילות הדיון או בהשגת צדק המצדיקים מתן ארכה, גם לנתון זה משקל, הפועל כנגד היעתרות לבקשה.

התוצאה

סופם של דברים. הבקשה למתן ארכה נדחית. בקשת הרשות לערער על ההחלטה מיום 15.10.01 תוגש תוך 30 ימים מקבלת החלטה זו. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים ובשכר טירחת עורך דין בבקשה זו בסך 1,500 ₪, בצירוף מע"מ כחוק והפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.