בש"א 8518/05 ציונה מרכיאל נ. עוד אמנון בנימיני

לפני בקשה לאיחוד דיון בשתי תובענות, מכוח תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

התביעה האחת הוגשה על-ידי המבקשים כנגד המשיב וכנגד שני נתבעים נוספים (ביום 28.8.2002) לבית המשפט השלום בתל-אביב (ת.א. 198151/02) בקשר לחוזה מכר דירה בבת ים. בהמשך ביקשו המבקשים לתקן את כתב התביעה, בקשה שנדחתה על ידי בית משפט השלום. בקשת רשות הערעור על החלטה זו נמחקה על ידי בית המשפט המחוזי. כן נדחתה בקשת המשיב לדחית התובענה על הסף והתיק עבר לשלב הוכחות. בתיק הוגשו תצהירי עדות ראשית והוא קבוע לדיון (ליום 30.11.2005) לישיבת הוכחות. יצוין כי המבקשים הגישו בקשה למתן פסק דין נגד שני הנתבעים הנוספים, משום שלא התייצבו לדיונים. לא נמסר מה עלה בגורל הבקשה.

התביעה השניה הוגשה על-ידי המבקשים נגד המשיב (ביום 5.4.2005) לבית משפט השלום בראשון-לציון (ת.א. 1326/05), גם היא נוגעת להסכם מכר הדירה בבת ים. בית המשפט קיבל באופן חלקי בקשה של המשיב לדחיה על הסף, במובן זה שהמבקשים נדרשו להגיש כתב תביעה מתוקן, ממנו יושמט ההסכם נשוא ההליך הקודם. ואמנם, כתב תביעה מתוקן הוגש (ביום 3.8.2005). טרם הוגש כתב הגנה לכתב התביעה המתוקן. המשיב הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב על ההחלטה בבקשה לדחייה על הסף. גם הבקשה לרשות ערעור טרם הוכרעה.

הבקשה לפניי היא לאחד את הדיון בשני ההליכים, כך שהדיון המאוחד יתקיים בבית משפט השלום בראשון-לציון. נטען בבקשה כי שתי התובענות עוסקות בעיקרן באותה מערכת עובדתית וקיימת מערכת הסכמית אחת בבסיס ההתדיינות. ההכרעה בתובענות תצריך הבאתם ושמיעתם של אותן עדויות וראיות וללא האיחוד עשויות להינתן הכרעות שיפוטיות סותרות. נטען כי הנזק לו טוענים המבקשים בגין רשלנות המשיב בייצוגם המשפטי חופף בשתי התובענות וגם מסיבה זו נכון ויעיל לאחד את הדיון.

המשיב מתנגד לאיחוד הדיון, משורה של נימוקים. נטען כי לא ניתן לאחד תביעה בבית משפט השלום עם תביעה בבית המשפט המחוזי, ולכן כל עוד לא הסתיים ההליך בבית המשפט המחוזי בתל-אביב לא ניתן לבקש איחוד דיון, נטען כי הבקשה מוקדמת מדי משום שגבוהים הסיכויים לכך שתתקבל הבקשה לרשות ערעור ותדחה על הסף התובענה בראשון לציון, נטען עוד כי המבקשים עושים שימוש לרעה בהליכי בית משפט, בניסיונם לעקוף החלטות של בית משפט השלום בתל-אביב שלא היו לרוחם. לבסוף, המשיב מביע חשש כי איחוד הדיון עלול לסבך את הדיון ולהאריכו שלא לצורך.

לאחר שעיינתי בעמדות בעלי הדין ובחומר המצוי בתיק, באתי למסקנה שיש לדחות את הבקשה לאיחוד הדיון. אמת, נראה כי שני ההליכים עוסקים בסוגיות קרובות, והדבר אינו שנוי במחלוקת אמיתית בין הצדדים. אכן, מטרתה של תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי היא מניעת כפילות הדיון בנושא אחד. אולם בנסיבות העניין אין מקום לאיחוד התובענות, אשר לא יהיה בו כדי לייעל את הדיון. התובענה בתל-אביב מתבררת מזה כשלוש שנים, ואילו התובענה בראשון-לציון נמצאת אך בראשיתה, כאשר סוגיית דחייתה על הסף תלויה ועומדת בפני בית המשפט המחוזי. המבקשים הם שבחרו להגיש את התביעה החדשה לבית המשפט בראשון-לציון, ובכך הביאו בעצמם לפיצול הדיון בין מחוז תל-אביב ומחוז המרכז. לא הובאו בפנינו הסברים לכך שהתובענות לא הוגשו מלכתחילה לבית משפט אחד. התהיות מתחזקות שעה שנתבקש איחוד הדיון ובלבד שהתביעות ידונו בבית המשפט בראשון-לציון. בנסיבות אלה, אין מקום לעשות שימוש בתקנה 7. זאת ועוד, איחוד הדיון צפוי להכביד יתר על המידה על ניהול ההליך בתל-אביב, אשר מצוי בשלב מתקדם של ניהול הוכחות.

אי לכך, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 3,000 ₪.