בש"א 857/99 מארק גנדל -גל נ. ישטק תעשיות וטכנולוגיות בע''מ

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 23.12.97, בה נקבע כי פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי ביום 5.12.96 יתבטל, בתנאי שיפקידו המבקשים בקופת בית המשפט סך של 30,000 ש"ח, תוך שישים יום.

ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין:

ביום 29.4.96 ניתן פסק דין בבית משפט השלום בתל-אביב, בתביעת המשיבה כנגד המבקשת מספר 2, והערבים להתחייבויותיה - המבקש מספר 1 (להלן: "המבקש") והמשיבה הפורמלית.

המבקשים והמשיבה הפורמלית הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפני בית המשפט המחוזי. ביום 8.7.96 נשלחה למבקשים ולמשיבה הפורמלית הודעה לפיה הם נדרשים להפקיד פקדון בסך 6,500 ש"ח תוך שלושים יום, להבטחת הוצאות המשיבים בערעור.

המשיבים לא הפקידו את הפקדון כנדרש, והתיק נרשם לדחייה מחוסר מעש, כאשר למועד זה הוזמנו המבקשים והמשיבה הפורמלית, אולם בהעדר התייצבות של בא כוחם נדחה הערעור.

המבקשים והמשיבה הפורמלית הגישו בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרם, וביום 23.12.97 קבע בית המשפט המחוזי כי פסק דינו יבוטל, אם המבקשים והמשיבה הפורמלית יפקידו בתוך שישים יום סך של 30,000 ש"ח בקופת בית המשפט.

ביום 21.1.98 הגישה המשיבה הפורמלית בלבד לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 23.12.97. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בקובעו כי סיים את מלאכתו בתיק וכי את הבקשה יש להגיש לבית המשפט העליון.

המשיבה הפורמלית הגישה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטה זו, וכן בקשה לפטור מאגרה ומחובת הפקדת ערבון.

ביום 8.12.98 בדיון שהתקיים בפני במסגרת הבקשה לפטור מאגרה וערבון, ניתן בבקשת רשות הערעור פסק דין על יסוד הסכם פשרה בין המשיבה למשיבה הפורמלית.

במהלך הדיון, בו נכח אף המבקש, ביקש הוא להצטרף לבקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה הפורמלית, אולם בקשתו נדחתה מאחר שניתן פסק דין בבקשה זו.

רק ביום 4.2.99 הגישו המבקשים את הבקשה שבפני להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 23.12.97.

בתצהירו התומך בבקשה טוען המבקש כי האיחור בהגשת הבקשה נובע מהסתמכותו על נקיטת הליכים על ידי המשיבה הפורמלית, ורק משנדחתה בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי המשיבה הפורמלית, הבין כי עליו לנקוט הליכים בעצמו.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, העובדה שהמבקשים בחרו להשליך יהבם על יוזמתה של המשיבה הפורמלית, אינה יכולה להוות טעם מיוחד, וזאת כאשר המשיבה הפורמלית הגיעה להסכם פשרה עם המשיבה, ובזה נסתם הגולל על ההתדיינות המשפטית עם המשיבות.

דין הבקשה להידחות.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור קבוע בחיקוק, וככזה דרושים טעמים מיוחדים על מנת להאריכו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-).

הלכה היא כי ניתן להאריך מועד בשל טעם מיוחד, כאשר הנסיבות שבעטיין חל האיחור הן חיצוניות ואינן בשליטתו של בעל הדין, להבדיל מטעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש. לוין, עמוד 890).

הסתמכותו של המבקש על ההליכים אותם נקטה המשיבה הפורמלית כצידוק לאיחור בהגשת הבקשה, אינה בגדר נסיבות אשר לא היו בשליטת המבקש, ועל כן אין בה כדי להוות טעם מיוחד להארכת המועד.

משהחליט המבקש שלא להגיש בעצמו בקשת רשות ערעור ולסמוך על הבקשות וההליכים שננקטו על ידי המשיבה הפורמלית בעניין זה, ויתר על יכולתו לשלוט בהליך, ועליו לשאת בתוצאות הנובעות מכך.

המבקש נטל על עצמו סיכון שהמשיבה הפורמלית תנהל את ענייניה בדרך הנראית לה, מבלי להיוועץ בו, ואין הוא יכול כעת, למעלה משנה לאחר שניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי, להחליט לנקוט בהליכים בעצמו, מהטעם שהעניינים התנהלו שלא לפי שביעות רצונו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש ישלם למשיבה 1 הוצאות הבקשה בסך 1,500 ש"ח.