בש"א 8700/10 אתיה גולדין נ. חברת סולומון לבניה ופיתוח בע"מ

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.10.2010.

המבקשת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי. במסגרת התביעה הגישה "בקשה דחופה למתן הוראות" בדבר ביצוע בדיקה יסודית בדירה בשל קיומו של קיר-חוצץ שעלול – לדבריה – להתמוטט. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 9.10.2010, דחה את הבקשה, וציין כי "טענותיה בעניין חוות-דעתו של המומחה שנהב תעלה המבקשת במהלך ישיבת ההוכחות, בעת שייחקרו המומחים על חוות דעתם". המבקשת, כך מסתבר, פנתה (ביום 1.11.2010) לנציב תלונות הציבור על שופטים בתלונה בנוגע להחלטתו של בית המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 2.11.2010 הודיע הנציב למבקשת כי הנציבות אינה מוסמכת לברר תלונה בשאלה משפטית או ראייתית מהותית, או בעניין הניתן לערעור על-פי דין. לפיכך נמסר למבקשת כי לא ניתן לברר את תלונתה.

ביום 28.11.2010 הוגשה הבקשה שלפניי, להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 9.10.2010. הארכת המועד המבוקשת היא עד ליום 15.1.2011 (קרי: כשלושה חודשים לאחר מתן החלטתו של בית המשפט המחוזי). דא עקא, שהבקשה אינה מציגה נימוק ראוי להארכת מועד, לא כל שכן טעם מיוחד כנדרש במקום שבו מדובר בהארכת מועד הקבוע בחיקוק, לא כל שכן כשמדובר בהארכת מועד לתקופה כה ארוכה.

ככל שניתן להבין, שני נימוקים בבקשה: הראשון, פנייתה של המבקשת לנציבות תלונות הציבור על שופטים; השני, שהייתה של באת-כוח המבקשת בחוץ-לארץ בין התאריכים 25.11.2010 ו- 17.12.2010. אולם ברי כי הפנייה לנציבות בתלונה לגבי החלטה שיפוטית – תלונה שכלל לא ניתן היה לברר – אין בה כדי להוות טעם מיוחד למתן הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על אותה החלטה, מה עוד שמדובר בתלונה מיום 1.11.2010 (כשלושה שבועות לאחר מתן ההחלטה), ובהחלטת-נציבות מיום 2.11.2010 (כחודשיים ומחצה לפני התאריך שבו מעוניינת המבקשת להגיש את בקשת רשות הערעור). ברי כי היה בידי המבקשת, בשקידה סבירה, להגיש בקשה להארכת מועד בתוך התקופה הקצובה בדין, או לחלופין להגיש את בקשת רשות הערעור בסמוך לאחר מתן החלטת הנציבות. אולם לא נראה כי אצה לה הדרך. גם נסיעתה של באת-כוח המבקשת לחוץ-לארץ, בין התאריכים 25.11.2010 ו- 17.12.2010, בוודאי אינה מצדיקה היעתרות לבקשה שלפניי, ולוּ משום שאין בה כדי להסביר מדוע לא הוגשה בקשת רשות ערעור בתקופה שבין מתן ההחלטה לבין מועד הנסיעה (למעלה מחודש ומחצה), ומדוע דרושה הארכת מועד עד ליום 15.1.2011.

אני רואה לנכון לציין כי המבקשת טוענת שהמחיצה בדירתה גורמת סכנה, ומכאן הצורך – לשיטתה – בקיום בדיקות מתאימות בדחיפות ובלא המתנה לישיבת ההוכחות כפי שקבע בית המשפט המחוזי. אולם מן החומר שלפניי אין בידי ללמוד דבר לעניין זה. כל שניתן לומר, במסגרת ההליך שלפניי, הוא שאם אמנם קיימת אליבא דהמבקשת דחיפות בנושא, הרי שלא ברור כלל מדוע השיהוי הניכר בהגשת הליך לבית משפט זה.

עוד אציין בשולי הדברים, כי מרבית המשיבים לא הגישו תגובה מטעמם, הגם שלדברי המבקשת, הבקשה להארכת מועד הומצאה להם לאחר שהוריתי על ביצוע המצאה בהחלטתי מיום 8.12.2010. עם זאת, עניין ההמצאה אינו ברור לגמרי. להודעה על ביצוע המצאה מצורפים אישורים לגבי משלוח פקסימיליה למשיבים – למעט המשיבה 5. המבקשת צירפה דף נוסף שבו לכאורה תגובת המשיבה 5, אולם מדובר על פני הדברים בהודעה של עו"ד פלדמן, באת-כוח המשיבה 4 . בהודעה נרשם כי "בטרם ניתן עמדתנו נבקש כי תעבירי למשרדנו את נוסח הבקשה להארכת מועד להגשת בר"ע לביהמ"ש העליון על כל נימוקיה". במצב דברים זה קיים קושי לקבוע כי בוצעה המצאה כדין למשיבים כולם. עוד אציין כי לבקשה המקורית להארכת מועד צורפה עמדת המשיבה 5 שהביעה – עוד קודם להמצאת הבקשה – התנגדות לכל הארכת מועד. כאמור לעיל, לא הוצג לפניי אישור לגבי המצאת הבקשה למשיבה 5. איני רואה צורך להעמיק את הבירור בסוגיית ההמצאה, שכן בנסיבות העניין, כיוון שהבקשה אינה מגלה מתוכה "טעם מיוחד", וכיוון שלמצער המשיבה 5 הביעה התנגדות לכל הארכת מועד, דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית, אפוא. אין צו להוצאות.