בש"א 8733/06 אריה פרינץ נ. אמירים מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישב

לפני בקשה למתן ארכה להגשת ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דין חלקי של בית המשפט המחוזי בנצרת אשר במסגרתו התקבלה באופן חלקי תביעת המבקש בנוגע לזכויותיו כחבר במושב אמירים (להלן: המושב) וזכויותיו בנחלה המצויה בתחומו. בית המשפט קמא פיצל את הדיון כך שתחילה נדונו זכויותיו של המבקש כחבר במושב, זכויותיו בחלקה

וכן אחריותו של המושב לפצותו על נזקיו כאשר שאלת גובה הנזק הותרה לשלב מאוחר יותר. פסק הדין החלקי ניתן במהלך פגרת הקיץ ביום 9.8.06 והבקשה שלפני הוגשה ביום 24.10.06. לטענת המבקש, הערעור הוגש באיחור של יום אחד בשל טעות שנבעה מספירת מניין הימים. עוד נטען על ידו כי למושב לא יגרם כל נזק כתוצאה ממתן הארכה. המושב מתנגד לבקשה, שכן לטענתו המבקש לא הצביע על טעם מיוחד המצדיק את האיחור. בהחלטתי מיום 14.11.06 התבקשה עמדת הצדדים גם לגבי הדרך הראויה לתקיפת החלטת בית משפט קמא. המבקש הבהיר כי עסקינן בערערו בזכות ואילו המושב לא הגיב לבקשה.

2.

השאלה הראשונה שיש לבחון בענייננו היא האם החלטת בית המשפט קמא הינה פסק דין או החלטה אחרת. ההחלטה הוכתרה בכותרת "פסק דין חלקי" אולם בכך אין די כדי להכריע לגבי מהותה. במצבים, כגון המקרה דנן, בהם מכריע בית המשפט בטענות שונות של הצדדים במהלך ההתדיינות, כאשר זו אינה מסתיימת באופן סופי,

המבחן העיקרי המשמש להבחין בין החלטה אחרת לפסק דין חלקי הוא מבחן הסעד, קרי; האם ההחלטה שניתנה סגרה סופית את השאלה הקשורה באחד הסעדים הסופיים המבוקשים (ראו: בש"א 375/97 שמעון קדם נ' אופיר בלום , תק-על 97(1) 99). מבחן הסעד מאפשר "לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים" (ראו: ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354).

3.

יישום אמת מידה זו בענייננו מוביל למסקנה כי אכן עסקינן בפסק דין חלקי. כתב הטענות של המבקש, כפי שתואר בפסק דינו של בית משפט קמא, הכיל מספר עילות תביעה. בין היתר, תבע המבקש מבית המשפט קמא להורות ל מוש ב לקבל אותו ללא תנאי כחבר באגודה, להכיר בו כבעל זכויות בנחלה מס' 29, להצהיר כי הוא רשאי לגור בה וכן לחייב את ה מוש ב לפצותו על נזקיו. בפסק דינו החלקי, קבע בית המשפט קמא, בין היתר, שאין לחייב את ה מוש ב לקבל את המבקש כחבר, שהנחלה היא רכושו של המבקש אולם הוא רשאי לממשה על דרך המכירה בלבד וכי ה מוש ב חייב בנזקיו של המשיב בשיעור של 25% בלבד. במצב דברים זה, נקל לראות כי בית משפט קמא נתן סעד סופי לצדדים לפחות לגבי חלק מעילות התביעה. אמנם, בכול הנוגע לאחריותו של המבקש בפיצויים, עדין לא תם ההליך המשפטי. לו עילת תביעה זו היתה עומדת לבדה, אזי ברי כי החלטת בית משפט קמא היתה בבחינת "החלטה אחרת" שכן בית המשפט טרם השלים את מלאכתו לגבי קביעת גובה הנזק (ראו: ע"א 5558/06 מועצה מקומית פקיעין נ' סמאח חיר (טרם פורסם); ע"א 2361/99 גלי שיווק ראשון לציון בע"מ נ' רחל גורי , תק-על 2000(2), 45). בעניין זה, אין דעתי כדעת המבקש לפיה כל שנותר לקבוע לעניין גובה הנזק הוא בגדר עניין תחשיבי בלבד. אולם, בשים לב לכך שבפסק הדין הסתיימה ההתדיינות לגבי חלק מעילות התביעה, ולכל הפחות לגבי ההכרעה בעילות תביעה אלה זכאי המבקש להגיש ערעור בזכות, אזי אין הוא זקוק לנטילת רשות לצורך השגה גם לעניין החלטת בית המשפט קמא לגבי שיעור אחריותו של המושב (השוו: ע"א 7400/00 יוסי חסון חברה להשקעות בע"מ נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בת"א , תק-על 2001(1), 198).

4.

התוצאה היא, שהדרך להשיג על פסק דינו של בית משפט קמא היא אכן באמצעות הגשת ערעור בזכות. כאמור, הערעור הוגש באיחור של יום אחד עקב טעות בספירת מנין הימים. האם יש מקום למתן ארכה להגשתו?

המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק ולפיכך נדרש "טעם מיוחד" למתן ארכה להגשתו. ברגיל, טעות כדוגמת הטעות שארעה במקרה דנן אינה מקימה "טעם מיוחד" המצדיק היעתרות לבקשה. אולם שקילת כלל נסיבות העניין מוביל למסקנה שראוי להיעתר לבקשה. המ דובר

הוא באיחור של יום אחד בלבד שמקורו בטעות בספירת מנין הימים. הטעות נבעה מכך שנספרו הימים הנותרים לאחר פגרת חג הסוכות ולא נספר החג שחל ביום 15.10.06. אכן, הוראות הדין ברורות בעניין מועד הפגרה, אולם נקל להבין את הסיבה לתקלה. המשיב לא הבהיר כיצד הסתמך על איחור זה או כיצד נגרם לו נזק עקב כך (ראו: ע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים , תק-על 2002(1), 746). כמו כן, בשלב זה אין בידי לקבוע כי עסקינן בהליך שסיכויו קלושים. במצב דברים זה, בשים לב למכלול האינטרסים המעורבים, קרי, אורך האיחור, טיב התקלה וסיכויי ההליך, דין הבקשה להתקבל. ניתנת בזאת ארכה להגשת הערעור עד למועד הגשתו בפועל. החלטה זו תתויק בתיקי השופטים אשר ישבו בדין.