בש"א 8865/05 אפריים דסקלו נ. משרד המסחר והתעשיה,מרכז ההשקעות

1.בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. המבקשים הגישו נגד המשיבים תביעה לבית המשפט המחוזי. בד בבד עם הגשת התביעה כאמור, הוגשה על ידי המבקשים בקשה למתן פטור מתשלום אגרת בית המשפט. הבקשה נדחתה על ידי רשם בית המשפט המחוזי. המבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה. כמו כן, הוגש על ידם ערעור על החלטת הרשם. ביום 2.3.05 נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע על ידי הרשם. בנוסף, נקבע על ידו כי משלא שולמו האגרה כמתחייב מהחלטתו, נמחקת התובענה. ביום 7.6.05 נערך דיון בפני בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת רשם. בית המשפט פסק, כי מאחר שעד למועד הדיון ניתן פסק דין בתביעה העיקרית, ההחלטה נשוא הערעור נבלעת בפסק הדין ועל המבקש לטעון את טענותיו בפני בית המשפט העליון אם יבחר להגיש ערעור על פסק דינו של הרשם. הבקשה שבפני, להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של רשם בית משפט מחוזי, הוגשה ביום 18.9.05 .

לטענת המבקשים, בנסיבות המתוארות לעיל, נחסמה דרכם לדיון בתביעה לגופה. כמו כן, לא נתנה להם, לטענתם, הזדמנות לשטוח בפני בית משפט של ערעור את טענותיהם כנגד ההחלטה אשר דחתה את בקשתם לפטור מתשלום אגרה.

2.הארכת מועד של הליך הקבוע בחיקוק טעון טעם מיוחד. טעם כזה לא הובא על ידי המבקשים. אין בבקשתם, שאינה נתמכת בתצהיר, כל הסבר מדוע השתהו פרק זמן כה ארוך, של למעלה מששה חודשים, עד שהגישו את הבקשה שבפני. ודוק; לו היו מגישים המבקשים את בקשתם להארכת מועד מיד בסמוך לאחר החלטת בית המשפט המחוזי, יתכן כי ניתן היה לשקול את טענתם לפיה על אף שהמועד להגשת ערעור על פסק דינו של הרשם חלף, הרי שיש להאריכו לאור הנסיבות המיוחדות שנוצרו כביכול במקרה דנן. זאת, למרות שפסק דינו של הרשם נתן כבר ביום 2.3.05 והדיון בערעור על החלטת הרשם לא דחה את המועד להגשת הערעור על פסק הדין. אולם המבקשים לא עשו כן. הם אף לא טרחו להבהיר בבקשתם מה מנע מהם להגיש את הבקשה להארכת מועד בסמוך לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, אין בפני טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. יוער, כי שקלתי האם הודעתם בבת המשפט המחוזי לפיה הם מתכוונים להגיש ערעור על החלטת הרשם עשויה להפחית את עוצמת ציפייתם של המשיבים לסופיות ההליכים ובכך להצדיק מתן הארכה כמבוקש. אולם בנסיבות העניין גם לטענה אפשרית כזו אין על מה שתסמוך. זאת שכן יש לתחום את השפעתה של ההודעה כאמור על ציפיותיו של הצד האחר לפרק זמן סביר. תקופה העולה על שלושה חודשים לאחר החלטת בית המשפט המחוזי אינה יכולה להיחשב בנסיבות העניין כנופלת בגדר טווח הסבירות. אשר לסיכויי ההליך, בנסיבות העניין, לאור אורך האיחור וכן העדרו של טעם כלשהו לאיחור, ממילא סיכויי ההליך אין בהם, כשלעצמם, לגבש טעם מיוחד כנדרש.

התוצאה היא, כי הבקשה נדחית.