בש"א 8870/03 יעקב אלבו נ. בנק הפועלים בע"מ

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת בקשת רשות לערער. הבקשה הוגשה ביום 1.10.03. עולה ממנה, כי בקשת הרשות לערער נשוא הבקשה מופנית כנגד פסק דין שהתקבל אצל בא כוח המבקשים ביום 23.6.03. מכך עולה, כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות לערער היה ביום 8.9.03. בא כוח המבקשים מבהיר בתצהירו, כי האיחור בהגשת הבקשה נבע מכך, שהוא רשם בטעות לעצמו כי המועד הינו 30 ימים לאחר תום הפגרה, ולא שמונה ימים לאחר תום הפגרה.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא קבוע בחיקוק. משכך, הארכתו טעונה טעם מיוחד(תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). ככלל, טעות בספירת הימים, אינה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה. גם העובדה שמדובר באיחור של יום אחד בלבד אינה נחשבת, כלשעצמה, לטעם מיוחד למתן ארכה, שאם לא כן היה בכך משום שינוי מסגרת המועדים הקבועה בדין (ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, בעמוד 897).

לכלל זה יש חריגים. עוד לפני שנים רבות, הכיר בית המשפט בטעות בספירת ימים של עורך דין, אשר סבר בטעות כי בחודש מרס 30 ימים ולא 31, כטעם מיוחד למתן ארכה (ב"ש 31/58 עזבון שמריהו הבר נ' קולנוע שעריה, פתח תקווה, פ"ד יב 897). כיום, הדברים הם כך ביתר שאת, נוכח הגישה הנקוטה ולפיה יש להביא בחשבון את מכלול נסיבות העניין, ובהן מידת האיחור וציפיותיו של בעל הדין שכנגד, בהחלטה האם הוכח טעם מיוחד למתן ארכה. גישה זו בוטאה על ידי כב' השופט ריבלין ברע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תקדין עליון 2002(1) 746, שם צויין כי:

"לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר

ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה ..... כל מקרה ונסיבותיו."

גישה זו מבוססת, בין השאר, על התפיסה, הרואה בזכות הערעור זכות יסוד (ראו החלטת כב' השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 1441/02 פרץ נ' שטרן, לא פורסם).

כיצד באים הדברים לידי ביטוי במקרה שבפניי? בעניין הבר, כמו במקרים דומים מן העת האחרונה, ניתנה ארכה כאשר האיחור בו היה מדובר עמד על פרק זמן קצר, בדרך כלל של יום אחד. לאורך האיחור חשיבות, שכן יש בו כדי להשליך במישרין על גיבוש ציפיותיו של הצד שכנגד. במקרה שבפניי, האיחור היה ניכר. המשיב היה רשאי לפתח, במהלך האיחור, ציפיה לכך שלא יוטרד בהליך ערעורי. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח העובדה, שבתקופת הביניים עד להגשת ההליך לא הועמד המשיב על הכוונה להגיש בקשת רשות לערער.

אשר להחלטה בע"א (באר שבע) 1068/99, אשר צורפה לבקשה שבפניי, ושם ניתנה ארכה לאחר פרק זמן ניכר, של ששה חודשים, הרי שנסיבות המקרים שונות, ובאותו מקרה, היה מדובר במבקשת אשר כלל לא היתה ערה, על פי גירסתה שלא נסתרה, להליך אותו ביקשה לתקוף, ואשר היתה לה, לפחות לכאורה, טענת הגנה ראויה להישמע. ההחלטה בבקשה להארכת מועד נגזרת מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ולא מצאתי בנסיבות המקרה שבפניי טעם מיוחד, כנדרש, למתן הארכה המבוקשת.

במצב זה, אף כי אין בלבי ספק כי הטעות שאירעה היתה בתום לב, נראה לי כי יש לדחות את הבקשה, ומה גם שעולה ספק האם מגלה ההליך עילה מספקת לקיומו של ערעור בגלגול שלישי בבית משפט זה.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.