בש"א 8891/10 אריה קרן עו"ד נ. רונית קלינגר

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 13.10.2010. לפי האמור בבקשה, בהתחשב במועד המצאת פסק-הדין, היום האחרון להגשת הערעור הוא 5.12.2010. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 2.12.2010. הטענה העיקרית המועלית בבקשה היא כי לנוכח מנגנון הקיזוז שנקבע בפסק-הדין, ומשלא קיבל המבקש עד כה את המידע הדרוש לו מבא-כוח המשיבה, קיים קושי לבחון את הנחיצות של הגשת ערעור לבית משפט זה. המבקש חפץ אפוא בהארכת מועד עד ליום 16.1.2010.

דין הבקשה להתקבל בחלקה. מצד אחד, הבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת הליך הערעור. בכך יש כדי למזער את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד על סופיות פסק-הדין. מאידך גיסא, הבקשה הוגשה כמעט "ברגע האחרון", ומן הבקשה עולה כי הפנייה הראשונה לבא-כוח המשיבה נעשתה ביום 23.11.2010 (כחודש לאחר המצאת פסק-הדין). לשיהוי זה לא ניתן הסבר המניח את הדעת, וספק אם מדובר בשקידה ראויה של בעל-דין הרואה לנגד עיניו את המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. כמו-כן, לא הובהר עד תום מדוע דרושה הארכת המועד במקרה זה, לא כל שכן לתקופה משמעותית של 45 ימים נוספים.

על כן, באתי לכלל מסקנה כי התוצאה המידתית והמאוזנת במקרה זה היא להאריך את המועד להגשת ההליך וזאת עד ליום 26.12.2010. עד לאותו מועד ישקול המבקש את צעדיו, ויגיש ערעור אם יראה לנכון. אם אמנם יוגש הערעור תצורף לו החלטתי-זו. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

החלטה זו תומצא לצדדים ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.