בש"א 8975/09 ווקף אלשייך מוסטפא עבדאללה דאוד נ. הקסטודיה דה טרה סנטה

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי מיום 5.10.2008. בקשה זו הוגשה לאחר שערעור שהגיש קודם לכן המבקש (ע"א 10519/08) נמחק לפי החלטת כבוד הרשמת ג' לוין מיום 29.9.2009, בשל איחור של ארבעה ימים בהגשתו. כבוד הרשמת לוין ציינה בהחלטתה כי "אין באמור כדי לשלול מן המערער אפשרות להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, אשר תידון כמקובל". המבקש אכן הגיש (ביום 9.11.2009) בקשה להארכת מועד – זו הבקשה שלפניי – אולם כיוון שהוגש ערעור על החלטת כבוד הרשמת למחוק את ע"א 10519/08, הוחלט כי הבקשה להארכת מועד תידון לאחר ההכרעה בערעור. ביום 30.11.2010 דחה כבוד השופט א' גרוניס (בבש"א 8513/09) את הערעור על החלטת כבוד הרשמת למחוק את ע"א 10519/08, ומשכך באה (ביום 4.1.2011) הבקשה להארכת מועד להכרעתי.

בחנתי את טענות הצדדים ובאתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל בכפוף לתשלום הוצאות על-ידי המבקש.

ברי כי במסגרת ההליך שלפניי הנחתי היא, כפי שנקבע בהחלטת כבוד הרשמת לוין שאושרה בערעור, כי ערעורו של המבקש (ע"א 10519/08) הוגש באיחור; עם זאת, מדובר באיחור לא גדול, ובכך יש כדי להשליך על משקלו של "הטעם המיוחד" הדרוש לשם מתן הארכת מועד. זאת ועוד, ביום 4.12.2008 – קרי: עוד קודם לחלוף המועד להגשת הערעור – שיגר בא-כוח המערער לבא-כוח המשיבה 1 מכתב המיידע אותה על הכוונה להגיש ערעור. בכך יש כדי לגרוע מאינטרס ההסתמכות של המשיבה 1 – וראו ההתייחסות לעניין זה בסעיף 4 להחלטת כבוד הרשמת לוין, ובסעיף 2 לפסק-הדין של כבוד השופט גרוניס.

לאור האמור לעיל, ולאחר שעיינתי בכלל טענות הצדדים בהליך שלפניי וכן בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי, באתי למסקנה כי הפתרון המידתי בנסיבות העניין הוא לאפשר למבקש להגיש ערעור תוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו, תוך חיובו בהוצאות המשיבה 1 בגין ההליך שלפניי אשר היה נמנע אלמלא האיחור. שכר הטרחה יהא בשיעור של 2,000 ₪, והגשת אישור בדבר תשלומו למשיבה 1 – תוך המועד שנקבע לעיל (7 ימים מעת המצאת החלטה זו) – מהווה תנאי לקבלת ההליך לרישום .

המבקש ייצרף החלטה זו לערעור שיגיש, והמזכירות תתייק את ההחלטה בתיקי השופטים.