בש"א 9018/99 ואחיד תאיה נ. מדינת ישראל

העורר הורשע בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירה של תקיפת חסר ישע ונגזרו עליו 10 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי. כן הפעיל בית-המשפט המחוזי שני מאסרים על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגד העורר, באופן שסך-הכל נגזרו על העורר 18 חודשי מאסר בפועל. העורר, שלא היה מיוצג בשלב זה, החל לרצות את עונשו ביום מתן גזר-הדין. לאחר כליאתו, הגיש העורר ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי וביקש לעכב את ביצוע גזר-הדין עד להכרעה בערעור. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה, לאחר שביקש את תגובת המדינה בכתב, מבלי לקיים דיון בבקשה במעמד העורר. על החלטה זו הוגש ערר לבית-משפט זה. ביום 30.12.99 קיבל השופט זמיר את הערר וקבע כי בקשת העורר לעכב את ביצוע גזר-הדין תידון בשנית בפני בית-המשפט המחוזי, זו הפעם במעמד העורר. ביום 9.12.99 דן בית-המשפט המחוזי בשנית בבקשת עיכוב הביצוע, ולאחר ששמע את עמדת בא-כוחו של העורר ואת עמדת המדינה, דחה את הבקשה. על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

בהחלטתו ציין בית-המשפט המחוזי כי "אין סיכוי ממשי לביטול הכרעת הדין או להקלה בעונשו של העורר", ועל כן סבר שאין מקום לעכב את ביצוע גזר הדין. בית-המשפט סבר כך אף שהיה ער לעובדה כי העורר לא היה מיוצג בעת הדיון בעניינו בפני בית-משפט השלום.

בטיעונו בפניי הפנה בא-כוח העורר להחלטתו של השופט אילן בע"פ 7068/99 חכמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), וטען כי בהתאם לאמור באותה החלטה, אין להתחיל בריצוי עונש מאסר שהשיתה הערכאה הראשונה כל עוד תלוי ועומד ערעור שהוגש מטעם הנידון, אלא אם כן נשקפת מהנידון סכנה לציבור או שלא ניתן יהיה להבטיח את התייצבותו לדיון. אינני סבורה כי טיעון כללי זה מבסס עילה להתערבותי בהחלטת בית-המשפט המחוזי. שאלת ההלכה המחייבת לעניין עיכוב ביצוע גזר-דין בשלב הערעור, תלוייה ועומדת בפני הרכב מורחב של בית-משפט זה; כל עוד לא הוכרעה, עומדת בעינה ההלכה, לפיה, ככלל, עונש מאסר יש להתחיל לרצות מיד עם מתן גזר-הדין בערכאה הראשונה, אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות את עיכוב ביצוע גזר-הדין (השוו: ע"פ 2789/98 דקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 8549/99 בן הרוש נ' מדינת ישראל , (לא פורסם)). לעניין זה יש חשיבות בין היתר לשאלת סיכויי הערעור על פסק הדין שהוא נשוא בקשת העיכוב. בעניינו של המבקש יש קושי בבחינת שאלה זו, שכן בא-כוחו לא צירף לערר עותק מהודעת הערעור שהוגשה על-ידו לבית-משפט המחוזי. עם זאת, מעיון בהכרעת-הדין ובגזר-הדין של בית-המשפט השלום, ניכר כי המדובר בהרשעה המבוססת על קביעות עובדתיות, על סמך הראיות שהובאו במשפט, ועל הכרעה באשר למהימנותם של העדים שהעידו בפני בית-המשפט, לרבות המבקש עצמו. בנסיבות אלה אינני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, אשר הדריך עצמו על-פי המבחן של סיכויי הערעור. לכך יש להוסיף כי ערעורו של המבקש קבוע לשמיעה בפני בית-המשפט המחוזי בעוד כשבועיים, ביום 20.1.2000. בהתחשב ביחס שבין תקופת המאסר שהושתה על המבקש לבין משך הזמן הצפוי עד לבירור ערעורו, אינני רואה מקום להורות על עיכוב ביצוע גזר הדין.

אשר על כן הערר נדחה.