בש"א 9120/12 תשלוז השקעות והחזקות בע"מ נ. עיריית אשקלון

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין לפי תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), בגדרה מתבקש לעכב את ביצוע פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' כהן ) בת"א 1425/96 ביום 28.10.12, וזאת עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת.

1.

המבקשת הגישה נגד המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים שעניינה השבת היטלים שונים, שנגבו על-ידי המשיבה, לטענת המבקשת, שלא כדין, בעקבות פרויקט בנייה רחב היקף אותו ניהלה המבקשת. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת שידלובסקי-אור) קיבל, בהחלטתו מיום 23.10.07, את התביעה בחלקה וקבע כי המשיבה חייבה ביתר את המבקשת בהיטלי ביב מאסף, וזאת נוכח העובדה שהמבקשת הייתה זכאית לפטור מהיטל זה (להלן: הפטור ) בשיעור של כ-79%, כאשר בפועל ניתן לה פטור בשיעור של 30% בלבד. את המסקנה הזו השתית בית המשפט על חוות דעתו של מומחה שמינה מטעמו. בעקבות פסק הדין השיבה המשיבה למבקשת ביום 5.3.08 סך של 3,495,862.90 ₪.

2.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המשיבה ערעור לבית משפט זה (ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ (לא פורסם, 28.10.10)). הערעור התקבל באופן חלקי ונקבע כי המומחה מטעם בית המשפט חרג מסמכותו עת שבחר שלא להסתמך על תעריפי היטל ביב מאסף הקבועים בחוק. משכך הוחלט להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך קביעה מחודשת של שיעור הפטור לו זכאית המבקשת.

3.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' שפירא), אליו הועבר התיק, הוסמך על ידי הצדדים להכריע בהליך על דרך פשרה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשכ"ז-1975, ללא הנמקה. בפסק דינו של השופט שפירא מוצגות טענות הצדדים כך: המבקשת הציעה לחשב את שיעור הפטור על-סמך חוות דעת של המומחה מטעמה, אותה הגישה בבית המשפט המחוזי בגלגול הקודם. לפי הצעה זו, נטען כי יש לזכות את המבקשת בפטור של 100%. לפי ההצעה השנייה של המבקשת, ניתן להסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט (לגביה נפסק כי המומחה חרג מסמכותו) בשינויים מסוימים, כך ששיעור הפטור יעמוד על 84%. לפי כל אחת מהצעות אלה, היה על המשיבה להשיב סכום כסף נוסף למבקשת מעבר למה שהושב לה מכוח פסק דינו המקורי של בית המשפט המחוזי. לעומת זאת, המשיבה הציעה תחשיב המעמיד את שיעור הפטור על 36% בלבד, הצעה שחייבה

את המבקשת להשיב למשיבה חלק ניכר מהכספים שהועברו אליה. בית המשפט המחוזי פסק בהחלטתו מיום 12.9.11, בזו הלשון: "סכום הפטור לו זכאית התובעת, יעמוד על סך 485,000 ₪, נכון להיום".

4.

בחודש ספטמבר 2012 פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לקבל פסיקתא מכוח פסק דינו של השופט שפירא. בהחלטה מיום 20.9.12 נעתר בית המשפט לבקשה וקבע בפסיקתא כי על המבקשת להשיב למשיבה את הכספים ששולמו לה מכוח פסק דינה של השופטת שידלובסקי-אור בקיזוז סך של 485,000 ₪, אותו, כזכור, הגדיר השופט שפירא כפטור לו זכאית המשיבה.

המבקשת הגישה בקשה לביטול הפסיקתא. או אז העלו הצדדים טענות לעניין הפרשנות הראויה של פסק דינו של השופט שפירא: המבקשת טענה כי כוונת פסק דינו של השופט שפירא הייתה לזכותה בפטור בסך של 485,000 ₪ בנוסף על כספי הפטור שהושבו לה עד כה מכוח פסק דינה של השופטת שידלובסקי-אור. המשיבה טענה כי הכוונה היא לזכות את המבקשת בפטור כולל בסך של 485,000 ₪ (מעבר לפטור בשיעור של 30% אותו קיבלה המבקשת מלכתחילה), כך שאת ההפרש בין הכספים ששולמו למבקשת מכוח פסק דינה של השופטת שידלובסקי-אור (כזכור, מדובר בסך של 3,495,862.90 ₪) מחויבת המבקשת להשיב למשיבה.

ביום 28.10.12 קבע בית המשפט כי טענת המבקשת אינה הגיונית, שכן לא ייתכן מצב בו ערעור המשיבה התקבל בבית המשפט העליון וכתוצאה מכך חויבה המשיבה להוסיף ולהשיב סכומי כסף נוספים למבקשת, מעבר למה שנפסק לה בגלגול הראשון. עוד נקבע כי המבקשת עצמה הציעה, לפי החלופה השנייה, לזכותה בסך של 369,000 ₪ (בנוסף לסכום ששולם לה על-ידי המשיבה בעקבות פסק הדין המקורי, וזאת לפי שיעור הפטור של 84% המוזכר לעיל). מכאן שטענת המבקשת יוצרת מצב בו כביכול נפסק לטובתה סכום גבוה יותר מזה שביקשה בגלגול הראשון. לפיכך, נקבע כי הפסיקתא שנחתמה תעמוד בעינה, וכי על המבקשת להשיב למשיבה את הכספים שהיא קיבלה מכוח פסק דינה של השופטת שידלובסקי-אור בקיזוז סך של 485,000 ₪.

5.

המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 28.10.12. בית המשפט דחה את הבקשה בקבעו כי סיכויי הערעור קלושים לאור חוסר ההיגיון שבטענת המבקשת, ומכיוון שהמבקשת לא הצביעה על נזק כלשהו שעלול להיגרם לה אם ביצוע ההחלטה לא יעוכב. כמו כן עמד בית המשפט על כך שביצוע ההחלטה גלום בהשבת הכספים אותם שילמה העירייה למבקשת מכוח פסק דינה של השופטת שידלובסקי-אור, להבדיל מחיוב לשלם סכום כסף חדש, ומשכך לא יהיה צודק לעכבו.

6.

מכאן הבקשה שלפניי לעיכוב ביצוע. בבקשה לעיכוב ביצוע טוענת המבקשת כי מדובר בעניין "נדיר וחריג ביותר" בו החלפת המותבים של בית המשפט המחוזי הובילה לכדי "טעות איומה". לגופו של עניין תוקפת המבקשת את החלטת בית המשפט המחוזי במספר נקודות ובין היתר טוענת כי בית המשפט העליון קיבל את ערעור המשיבה אך באשר לסמכות המומחה וכלל לא התייחס לגובה שיעור הפטור המגיע למבקשת; כי עצם קבלת הערעור אינה מחייבת את הערכאה דלמטה, אליה מוחזר התיק, בהכרח להטיב עם הצד שערער; כי החלטת השופט שפירא אינה חורגת מהסכום אותו ביקשה המבקשת לפסוק לטובתה בחלופה הראשונה שהציעה. על בסיס טענות אלה ואחרות טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור גבוהים במידה המצדיקה את עיכוב הביצוע.

באשר למאזן הנוחות נטען כי ניסיון העבר מלמד שהמשיבה אינה משלמת את החיובים המוטלים עליה מכוח החלטות בית המשפט, כך שמאז מתן פסק דינה של השופטת שידלובסקי-אור ועד לתשלום בפועל חלפו 5 חודשים. עוד נטען כי אי מתן סעד של עיכוב ביצוע שולל מהמבקשת לא רק את הכספים אותם היא מתבקשת להשיב למשיבה אלא גם סך של 485,000 ₪ נוספים שהיא רואה את עצמה כזכאית לו. בנוסף, טוענת המבקשת כי המשיבה המתינה 7 חודשים עד להגשת בקשתה לקבלת פסיקתא, דבר המצביע על חוסר עניין מצדה בהשבת הכספים ועל היעדר כל נזק לעירייה כתוצאה מעיכוב הביצוע.

7.

עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להידחות.

כידוע, במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין המוגש בתקופת הערעור, שומה על המבקשת להראות כי סיכויי הערעור להתקבל הינם טובים, וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתה במידה המצדיקה לעכב את ביצוע פסק הדין (ע"א 2469/06

סויסה נ' חברת זאגא

בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ , פס' 11 להחלטה (לא פורסם, 21.5.06)).

באשר לסיכויי הערעור, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי סיכויי המבקשת לזכות בערעור אינם קלושים, וזאת, לאור העמימות העולה מלשון פסק דינו של השופט שפירא.

לעומת זאת, מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת. ראשית, יש לזכור כי במסגרת ביצוע פסק הדין נדרשת המבקשת להעביר למשיב תשלום כספי ותו לא. העובדה שמדובר בפעולה הפיכה מטה את הכף לטובת דחיית הבקשה. באשר לטענת המבקשת, לפיה כתוצאה מעיכוב ביצוע לא צפוי להיגרם כל נזק למשיבה, ייאמר כי בכך לא די אלא צריך היה להצביע על נזק כלשהו שעלול להיגרם למבקשת כתוצאה מאי עיכוב הביצוע, מה שלא נעשה. כמו כן, היות שהמשיבה הינה רשות מקומית לא קם חשש ממשי לקשיי פירעון העלולים להיווצר אם תזכה המבקשת בערעור.

משנמצא שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת ביצועו המיידי של פסק הדין, אין בעובדה שסיכויי הערעור אינם נמוכים כדי לשנות את המסקנה האמורה לעיל, לפיה דין הבקשה להידחות.

הבקשה, איפוא, נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.