בש"א 914/03 עובדיה בלס, עו"ד נ. ויקטור פלח

המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לפי סעיף 79 א' של חוק בית המשפט. המבקש נצרך לאורכה כיוון שתחילה הגיש בקשה לתיקון פסק דין. בקשה זו נענתה על ידי בית המשפט, והמבקש בא על סיפוקו. המשיב הגיש ערעור על פסק הדין המתוקן, ובית משפט זה קבע כי בית המשפט קמא לא היה מוסמך לתקן את פסק דינו.

מכאן הבקשה להאריך את המועד, כדי לאפשר למבקש לערער על פסק הדין המקורי, פסק הדין שניתן קודם לתיקון.

זהו מקרה מובהק של טעות שבדין.

כבר נקבע יותר מפעם אחת כי, במקרה המתאים, יכולה טעות שבדין להוות טעם מיוחד להארכת מועד (בר"ע 9073/01 סידי נד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ). פרשה זו היא דוגמא למקרה מתאים כזה. המבקש סבר שיש ביכולתו לפנות בבקשה לתיקון פסק הדין, ובקשתו לא היתה נטולת יסוד. בית המשפט המחוזי סבר שיש ביכולתו לתקן את פסק הדין. בסופו של דבר התחוור כי בית המשפט המחוזי טעה, אך המשיב ידע לאורך כל הדרך כי המבקש איננו משלים עם פסק הדין, וכי בדעתו לתקוף אותו. סבירות הטעות יחד עם העובדה שאצל המשיב לא נוצר אינטרס הסופיות, מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, ואין מקום לסכור את זכות המבקש לפנות לבית משפט זה.

הטענה כי סיכויי הערעור על החלטה לפי סעיף 79 א' הם קלושים אינה טענה, בהתחשב במהלך הדיון בבית המשפט קמא, וסברתו של בית משפט קמא כי הוא טעה בתוצאה אליה הוא הגיע. כאן גם טמון המענה לרשות ערעור 2500/00 עליה מבקש המשיב לסמוך. באותה פרשה לא תיקן בית המשפט קמא את פסק דינו, וכידוע במצב דברים זה לא ניתנת, ברגיל רשות להארכת מועד.