בש"א 9196-23 בש"א 9196-23

בהחלטתי מיום 6.2.2024 נדחו שתי בקשות (בקשה שנייה ובקשה שלישית) למתן ארכה לנקיטת הליך ערעורי שהגישה המבקשת. כעת מונחת בפניי בקשתה הרביעית של המבקשת, בגדרה מבוקשת ארכה נוספת לנקיטת הליך ערעורי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ת' בזק-רפפורט, סגנית נשיא, השופטת ש' רנר והשופט א' סלע) בעמ"ש 25137-01-23 מיום 25.10.2024, וזאת עד ליום 11.2.2024.

בבקשה נטען כי הארכה הנוספת נדרשת לשם "עריכה וסיום הכנת נספחים". כן נטען כי בקשת רשות הערעור עוסקת בסוגיות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים, וסיכוייה טובים. עוד נטען כי עורך דין עמו יצרה המבקשת קשר הואיל "לעבור על הבקשה בכדי לטייב אותה". לבסוף, טוענת המבקשת כי היא עומדת בפני פשיטת רגל הנובעת מחובות שנכפו עליה שלא בצדק.

לבקשה דנא לא התבקשה תשובה, אך יצוין כי המשיב התנגד לבקשת הארכה השנייה שהגישה המבקשת.

דין הבקשה להידחות.

מושכלות יסוד הן כי למועדים הקבועים בדין תכליות חשובות: "הם נועדו לקדם יעילות ותקינות של ההליכים. הם מסייעים בקידום הוודאות המשפטית וסופיות הדיון. הם אף מקדמים שוויון בין בעלי-הדין הכפופים לאותם סדרי דין, ומסייעים בהבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם" (ראו: בש"מ 6039/18 בצלאל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ירושלים, פסקה 6 (17.10.2018)). כדי להגשים תכליות אלה נקבע כי מתן ארכה לנקיטת הליך ערעורי תתאפשר רק בהתקיימם של "טעמים מיוחדים", אשר ככלל, אינם טעמים הנעוצים בבעלי הדין עצמם (ראו: רע"א 1000/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 8 (12.9.2017)).

בענייננו, המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור חלף ביום 31.12.2023, ובהחלטתי מיום 18.1.2024 ניתנה למבקשת ארכה של חודש נוסף, עד ליום 30.1.2024, לצורך הגשת בקשת רשות הערעור מטעמה. ממועד זה חלף למעלה משבוע שבמהלכו הוגשו עוד 3 בקשות ארכה שאף אחת מהן אינה מעלה "טעם מיוחד" התומך בקבלתן. המבקשת לא הבהירה מדוע לא ניצלה את התקופה הממושכת מאז שניתן פסק הדין ועד המועד האחרון להגשת ההליך הערעורי לשם הסדרת ייצוגה, או לחילופין לשם עריכת בקשת רשות הערעור על נספחיה, ומכל מקום לא הצביעה על טעם שאינו בשליטתה המצדיק את הארכה המבוקשת.

לכל האמור יש להוסיף כי, כפי שציינתי בהחלטתי הקודמת, אף סיכויי ההליך אינם תומכים בקבלת הבקשה, וזאת בשים לב לאמות המידה המצומצמות להתערבות ערכאת הערעור ב"גלגול שלישי". בהקשר זה יצוין כי המבקשת טענה אמנם בבקשה דנא כי בקשת רשות הערעור צפויה להעלות שאלות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים, ואולם לא פירטה מהן שאלות אלה, ולא הבהירה מדוע, לשיטתה, סיכויי ההליך טובים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

המזכירות מתבקשת להמציא החלטה זו למבקשת ולוודא הגעתה גם באמצעות הטלפון.