בש"א 9413/08 "ידיעות אחרונות" בע"מ נ. דניאל בז

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. הבקשה הוגשה על רקע כוונתה של המבקשת להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד במסגרת ערעור שהתנהל בבית המשפט המחוזי. פסק הדין ניתן ביום 12.10.2008 ולטענת המבקשת התקבל אצלה ביום 31.10.2008. הבקשה שלפניי, שלדברי המבקשת הוגשה לשם הזהירות, היא לאפשר את הגשת הבקשה לרשות ערעור, אם יהיה בכך צורך, לאחר החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הדין. המבקשת מציינת כי לטעמה לבית המשפט המחוזי הסמכות להורות על ביטול פסק הדין, הגם שפסק הדין עצמו ניתן בחוסר סמכות. הארכה המתבקשת היא איפוא שלושים ימים מעת החלטת בית המשפט המחוזי בעניין בקשת הביטול. ביום 17.11.2008 הודיעה המבקשת כי אמנם הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הדין. המשיב, המתנגד לבקשה, סבור כי הדרך להביא לביטול פסק הדין מוסדרת בתקנה 451 לתקנות סדר הדין אזרחי, התשמ"ד-1094, היינו בקשת לביטול החלטה שניתנה על פי צד אחד, לפי הוראות תקנה 201 לתקנות. על כן לשיטתו אין מקום להארכת המועד, שתאפשר למבקשת לתקוף את פסק הדין בדרך שאינה דרך.

2.

תקנה 398א לתקנות קובעת דין מיוחד לגבי המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד, שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201. על פי הוראות התקנה, יימנה המועד להגשת ההליך מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול. תקנה 398א' לתקנות באה לעולם כדי להסדיר את היחס שבין שני המסלולים אותם יכול לנקוט מי שניתנו נגדו פסק דין במעמד צד אחד: הגשת בקשה לביטול פסק הדין

וכן הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור, לפי העניין. על פי המצב המשפטי שקדם להתקנתה של תקנה 398א לתקנות, בעל דין שניתנה נגדו החלטה במעמד צד אחד היה חייב להשיג עליה תוך פרק הזמן שנקבע בתקנות, או לפחות לבקש הארכת המועד בתוך תקופת הערעור. הדבר נדרש על מנת שלא להחמיץ את המועד, אפילו נקט בעל הדין בהליך של בקשה לביטול אותה החלטה, שטרם הסתיים. מצב דברים זה יצר הכבדה על בעלי הדין ועל בתי המשפט. תקנה 398א לתקנות מסירה הכבדה זו ומאפשרת לנקוט בשני המסלולים בזה אחר זה (ראו, רע"א 296/96 ירושלביט סוכנות לביטוח בע"מ נ' סוכנויות פלתורס ביטוח בע"מ , פ"ד מט(5) 876). היא מאפשרת למצות תחילה את המסלול של הגשת בקשה לביטול ההחלטה, ורק אם מסלול זה לא יעלה יפה, כי אז יתחיל מרוץ הזמן להגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור.

3.

במקרה דנן, המבקשת פועלת לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד לפי הוראות תקנה 201 (אליה מפנה תקנה 451). דומה כי שני בעלי הדין מסכימים כי זוהי הדרך הדיונית בה יש לנקוט בנסיבות העניין. במצב דברים זה חל ההסדר המיוחד הקבוע בתקנה 398א לתקנות, שמביא להתייתרות הצורך לבקש הארכת מועד. שכן ממילא מרוץ הזמן מתחיל רק עם מתן החלטה בבקשה לביטול פסק הדין, וממועד זה יעמדו לרשות המבקשת שלושים ימים להגשת בקשה לרשות ערעור. משכך, לא הייתה כל נחיצות בהגשת הבקשה להארכת מועד, ולו מטעמי זהירות. בקשה זו גרמה להטרחה מיותרת של בית המשפט ושל הצד שכנגד.

הבקשה נדחית איפוא. המבקשת תשא בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסך 1,000 ₪.