בש"א 9447/00 נינה אפרוס נ. גרגורי אפרוס

המבקשת, אפרוס נינה ("המבקשת"), הגישה לנשיא בית משפט זה בקשה לקבוע שיפוט בענין התרת נישואין. ההליך הופנה נגד בן זוגה ("המשיב").

בגדרו של הליך זה, הוגשה על ידה בקשה נוספת, המופנית נגד המשיב וכן נגד 21 בעלי דין נוספים, בה התבקש בית משפט זה, בין היתר, להטיל עיקול זמני, "במעמד צד אחד, על כל הכספים המצויים וזכות לקבלת כספים... המגיעים או שיגיעו למשיב הרשומים על שם המשיב לבדו ועל שם המשיב יחד עם [המבקשת]".

המבקשת סמכה את בקשתה על הוראת תקנה 14 לתקנות סדרי הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשמ"ה1984- ("תקנות התרת נישואין"). לפי תקנה זו, "בכל עניין שלא הוסדר במפורש בתקנות אלה, רשאי נשיא בית המשפט העליון להשתמש בסמכות הנתונה לבית המשפט לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-".

האמנם הוגשה הבקשה לבית המשפט המתאים? התשובה לכך היא שלילית. תשובה זו נתמכת בהגיונו של חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969- ("חוק התרת נישואין"). היא מתבקשת מקריאתן של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- ("תקנות סדר הדין האזרחי").

תקנות התרת נישואין אינן מקנות סמכות מפורשת לבית משפט זה או לנשיאו להורות על הטלת עיקול. תקנות אלה עוסקות בעיקרו של דבר בצורת הבקשה ובתוכנה, וכן בהליכים הקשורים להמצאתה. אמת, התקנות כוללות הוראה עודפת, המחילה על דרך השגרה את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי. ואולם, הוראה עודפת זו אינה בבחינת חלקיק היכול להכיל את השלם. תקנות התרת נישואין הותקנו מכוח סעיף 7 של חוק התרת נישואין. סעיף אחרון זה מסמיך את שר המשפטים להתקין תקנות בנוגע להליכים בפני נשיא בית המשפט העליון. הליכים אלה הם הליכים מוגדרים וייחודיים. הם נועדו לקבוע מיהו בית המשפט אשר ידון בהתרת הנישואין. זאת בלבד. התקנות חייבות להיות מוגבלות לתכלית זו. גם אם ניתן להניח כי בידי נשיא בית המשפט העליון שמור הכוח להכריע בבקשות לסעדים זמניים, למשל עיכוב יציאה מן הארץ, הרי אלה סעדים שנועדו להגשים את התכלית של קביעת מקום השיפוט, ולא תכליות אחרות.

כך, למשל, בהמ' 229/71 ג'ונס נ' ג'ונס , פ"ד כה (1) 619, היה השופט זוסמן מוכן, לא בלי ספק, להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ, בגדרם של הליכים להתרת נישואין. עם זאת, הודגש כי הצו יחול רק לצורך ההליך "התלוי ועומד בפני נשיא בית המשפט העליון", ורק אם הוא נחוץ לצורך הליך זה. אין מעניקים את הסעד הזמני אם הוא נחוץ לצורך מימוש הזכויות שעניינן עתיד להתברר בבית המשפט המוסמך, שכן "אין נותנים לבעל הדין סעד עזר מעבר לסיום ההליך העיקרי".

גם תקנות סדר הדין האזרחי מוליכות לאותו כיוון ומובילות לאותה תוצאה. לפי תקנה 360 (א) ניתן לבקש עיקול זמני בגדרה של "תובענה לסכום כסף הנתמכת במסמך או בראיות", (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (ת"א, מה' חמישית, 1999), 419 - 420). אף אם היה מקום לשאוב את הוראות תקנה זו דרך ההוראה העודפת של תקנה 14, ברור שאין בפני נשיא בית המשפט העליון תובענה לסכום כסף, וגם לא תהיה בפניו תובענה כזו. על כן נשללת שאיבת התקנה מכוח הגיונה שלה (השוו: בש"א 471/91 שר הבריאות נ' ברון, פ"ד מה (2) 661 ( .

ודוק: תקנות התרת נישואין קובעות משטר ברור. הבקשה לקביעת שיפוט כוללת נתונים אודות בני הזוג, מועד נישואיהם, והנימוקים שבעובדה ושבחוק עליהם מתבססת הבקשה. לא נכללים בבקשה זו יסודות הנוגעים לתהליך הפרידה עצמו, לרבות ההיבטים הכלכליים הכרוכים בכך. המבקש או המבקשת אף אינם צריכים לצרף לבקשה נוסח של התובענה להתרת נישואין או של התובענה האזרחית שעילתה קשר הנישואין שבין בני הזוג. על כן, לאחר שנקבע מקום השיפוט, על בעלי הדין להגיש את תביעותיהם בבית המשפט שהוסמך, ובקשתם אינה מועברת בדרך של "חיוג ישיר" לבית המשפט המוסמך.

במצב דברים זה, אין אפשרות ליצור מעין כלי משפטי, יצור כלאיים משונה, אשר רגליו הן התקנות הנוגעות להטלת עיקול, המיוחדות לתובענות לסכומי כסף, וראשו הן תקנות התרת נישואין, שעניינן קביעת שיפוט. שילוב כזה הוא בלתי אפשרי בגדרן של תקנות סדר הדין האזרחי, המתייחסות לתובענות כספיות, והלבשתו על תקנות התרת נישואין אינה יכולה לשנות את התוצאה. תקנה 14 לתקנות התרת נישואין אינה בבחינת מעיל הקסמים שיש בו כדי ליצור מעשי פלאים המנוגדים לטבע התקנות. אין היא יכולה להחדיר להליך קביעת השיפוט יסודות טרויאניים, אשר יחייבו במסגרת זו להידרש לבעלות לכאורה של בני הזוג על הרכוש, יסודות הכרחיים, בעת מתן הסעד הזמני.

האם נותרת המבקשת ללא סעד? גם לכך התשובה היא שלילית.

חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה1995-, מקנה לבית משפט שהוקם על ידו סמכות כללית לדון בכל עניני משפחה. סמכות בית המשפט נמתחה והורחבה, ונעשה ניסיון לקבוע כתובת אחת ואחידה, ככל האפשר, בכפוף לדין האישי. כך, למשל, מוסמך בית המשפט למשפחה לדון גם בסכסוכים שעניינם בעלות במקרקעין (ראו סעיף 51 א (5) של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-). כן הוסמך בית המשפט לדון באכיפת פסק חוץ, אם נושאו הוא "ענייני משפחה".

על כן מובן כי בית המשפט לעניני משפחה הוא הכתובת הרגילה לכל סכסוך, לרבות סכסוך כספי, בין בני הזוג. בית המשפט מופקד על ההכרעה בסכסוכים אלה בין שהנישואין פקעו ובין שלאו, בין שתלויה ועומדת תביעה לגירושין או התרת נישואין ובין שלאו. עיון בבקשת העיקול מלמד שהמבקשת טוענת כי "המשיב נוקט בפעולות שיש בהן כדי להבריח את נכסיו ולמנוע את חלוקתם בין בני הזוג באופן שווה בעת התרת הנישואין". פעולות אלה יש בהן, לפי הטענה, כדי "לפגוע בזכות הקנין של המבקשת" (ס' 20 ו21- לבקשת העיקול הזמני). אם יסוד הטענה הוא בזכות הקניינית אשר נתונה למבקשת - הסמכות היא לבית המשפט לענייני משפחה.

האם קיים קושי באיתור העילה? שוב, התשובה היא שלילית.

במקרה זה נישאו בני הזוג מחוץ לישראל. גם חיי הזוגיות שלהם שהחלו עוד קודם, לפי הטענה, ראשיתם מחוץ לישראל. על כן חלות הוראות סעיף 15 של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג1973- ("חוק יחסי ממון"). אין טענה כי לפי הדין החל, אין המבקשת זכאית לסעדים קנייניים, עוד קודם לפקיעת הנישואין.

זאת ועוד, אפילו היה חוק יחסי ממון החוק האופרטיבי במקרה זה - לא היתה התוצאה משתנה. נכון, הפעלת הסדר איזון המשאבים מתאפשר רק עם פקיעת הנישואין עקב גירושין. ברם, בעל הזוג יכול להידרש לסעדים קודמים בין מכוח חזקת השיתוף החלה על שלב חיי הנישואין (ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי , פ"ד מט (3) 529), ובין מכוח ההגנה הכללית המצויה בדין מפני הפרה צפויה של חיובים (השוו ס' 17 של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א 1970-). בנסיבות אלה, העילה הנוגעת לבלימת האפשרות להברחת הרכוש אפשרית עוד קודם לפקיעת הנישואין. העילה אינה תלויה, לכן, במועד הגשת תביעת הגירושין עצמה. בני הזוג יכולים להידרש לסעד זה במסגרת הליך הנוגע לסכסוך רכושי עוד במהלך הנישואין, למשל, סכסוך בנוגע להסכם ממון שנערך על ידם.

התוצאה היא שבית המשפט המוסמך לדון בעניין הוא בית המשפט לענייני משפחה. בכל מקרה בית משפט זה אינו מוסמך לדון בעניין (השוו סעיף 40(2) של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-). תוצאה זו יוצרת אחידות והרמוניה פנימיים. בסופו של הליך, יגיע העניין הממוני לבית המשפט לענייני משפחה ואין זה רצוי שעוד קודם לכן, יקבעו ממצאים, אפילו לכאוריים, באותם עניינים בבית משפט זה.

אפשר שהליך התרת הנישואין עצמו יגיע לבית דין דתי. במצב דברים זה, יתכן שענייני הממון ידונו, בהתקיים תנאים מסוימים, בפני אותו בית דין. אם זה יהיה המצב יכול יהיה בית המשפט למשפחה להורות על העמדת ההליך שבפניו או על כל סעד אחר, המתאים למצב של ריבוי הליכים. ההסתברות לתרחיש כזה היא מועטה, ואפילו היתה גבוהה, אין בכך כדי להקנות סמכות לבית משפט זה.

ולבסוף, חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-, מציב מכשולים על דרכם של בעלי הדין, שעניינם אינו מצוי בשיפוטו הייחודי של בית דין דתי. בהיבטים מסוימים יש בו הכבדה על זכות הגישה לבתי המשפט, והוא טומן בחובו זרעים של גישה מפלה (ראו בה"ן 6857/00 יוליה רוטה נ' מרק נצבייט ). אין מקום להזריק סם חיים לעצמות היבשות של דבר חקיקה זה, אשר ניכר בו הלך רוחה של חקיקה מנדטורית קודמת. על כן לא ניתן להמליץ על חוק זה כמרשם מוצלח להליכי הפרידה, ואין להרכיב עליו מטעני יתר בדמות הליכים נוספים.

גם מבחינת דרכי הבירור, בטריטוריה אליה נכנסים הצדדים בעת הליכי העיקול, נתונות לבית המשפט לענייני משפחה הדרכים המתאימות יותר לבירור, מבחינת זמני הדיון, נהליו, ונגישות המשיבים השונים להליכי העיקול, לרבות מבחינת המיקום הפיזי.

.

התוצאה היא שבית משפט זה נטול סמכות. מכוח סמכותי לפי סעיף 79 (א) יחד עם סעיף 89 של חוק בתי המשפט, אני מורה על העברת ההליך לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב יפו. מקום בו מדובר בסעד שהפעלתו נתונה לסמכות הרשם, והוא בעל אופי עצמאי, חלות הוראות סעיף 79 (א), וזאת מכוח הוראות סעיפים 91 ו104- של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד 1984-. מובן כי העברת ההליך אינה פוטרת את בעל הדין מקיום הדרישות המופיעות בתקנות סדר הדין האזרחי, לרבות זו שבתקנה 373, בכפוף לאפשרות להאריך מועד זה ובהתחשב בתקנות המיוחדות לפיהן פועל בית המשפט לענייני משפחה.

החלטה זו ניתנת על יסוד הבקשה עצמה והטיעון המשפטי המופיע בה, שכן הבקשה הוגשה במעמד צד אחד. המזכירות תדאג להעביר הבקשה לבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב יפו.