בש"א 9501/16 שלמה חבוט נ. משה תייר

1.לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 9.10.2016 בת"א 25187-06-16 (להלן: ההחלטה ). המשיבים מתנגדים לבקשה.

2.הצדדים הגישו לשני בתי משפט שונים שתי תובענות שונות העוסקות באותו הסכם מכר מקרקעין: המשיבים הגישו תובענה לאכיפת ההסכם לבית משפט השלום באשדוד (להלן: תובענת האכיפה ) ואילו המבקשים הגישו תובענה לביטול ההסכם ולסעדים נוספים לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (להלן: תובענת הביטול ). בשתי התובענות הוגשו בקשות לסילוק על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית והיעדר סמכות מקומית. החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת הסילוק, היא ההחלטה מושא בקשת הארכה שלפניי, ניתנה ביום 9.10.2016. בהחלטה נקבע, בין היתר, כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבית משפט השלום. כך, נוכח העובדה שההסכם עוסק בזכות של בר רשות, שהיא אובליגטורית באופייה, ונוכח שווי הזכות הנקוב בהסכם עצמו. על רקע הקביעות האמורות, ובשים לב גם לתניית השיפוט שנקבעה בהסכם, הורה בית המשפט המחוזי על העברת התובענה לבית משפט השלום באשדוד.

בעקבות ההחלטה, אשר ניתנה כזכור בגדר תובענת הביטול, ביקשו המשיבים מבית משפט השלום באשדוד לדחות את בקשת המבקשים לסילוק על הסף של תובענת האכיפה. המבקשים התנגדו וביקשו כי בית המשפט ימשיך בבירור בקשת הסילוק ויכריע בה לגופה. ביום 22.11.2016 קבע בית משפט השלום כי החלטת בית המשפט המחוזי בתובענת הביטול מייתרת את בקשת הסילוק ביחס לתובענת האכיפה, והורה כי ככל שלא תוגש התנגדות לכך הדיון בשתי התובענות יאוחד.

3.בקשת הארכה שלפניי הוגשה ביום 7.12.2016, כשלושה שבועות לאחר חלוף המועד. בגדר הבקשה ציינו המבקשים, כי ראו לנכון לעכב את הגשת בקשת רשות הערעור על ההחלטה עד למתן הכרעתו של בית משפט השלום בבקשה לסילוק על הסף. לעניין זה ציינו, בין יתר, כי "במידה שבית משפט השלום באשדוד היה מחליט להעביר את הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אזי הבר"ע [בקשת רשות הערעור - ג'ל'] הייתה מתייתרת" (סעיף 3 לבקשת הארכה). יצוין, כי עיון בבקשת רשות הערעור גופה - אשר צורפה לבקשת הארכה - מעלה כי טענתם העיקרית של המבקשים כנגד ההחלטה נעוצה בכך שיש לקבוע את הסמכות העניינית בהתאם לשווי הזכות במועד הגשת התובענה, להבדיל משווי הזכות הנזכר בהסכם עצמו; וכי בענייננו, במועד הגשת תובענת הביטול שווי הזכות עלה במידה ניכרת על גבול סמכותו העניינית של בית משפט השלום. המשיבים, מצידם, סבורים כי לא מתקיים בענייננו טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת.

4.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל, אך זאת תוך חיוב המבקשים בהוצאות לטובת המשיבים.

5.אכן, צודקים המשיבים כי בניגוד לנטען בבקשת הארכה, החלטת בית משפט השלום בבקשת הסילוק על הסף לא יכולה הייתה לייתר את בקשת רשות הערעור. כך, מן הטעם שבקשת הסילוק שהייתה מונחת לפתחו של בית משפט השלום עסקה בתובענת האכיפה, בעוד שההחלטה עליה מעוניינים המבקשים להשיג מתייחסת לתובענת הביטול. לא למותר להוסיף בהקשר זה, כי לאור הוראת סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בית משפט השלום ממילא לא רשאי היה להורות על העברה נוספת של תובענת הביטול (כפי שאכן צוין בהחלטה מיום 22.11.2016). על רקע דברים אלו, לא יכול להיות חולק כי היה על המבקשים להקדים ולהגיש בקשת רשות ערעור בתוך המועד הקבוע בדין, או למצער להגיש בקשת ארכה בתוך המועד.

עם זאת, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה נכון אני להניח כי המתנת המבקשים להכרעה סופית של בית משפט השלום בבקשת הסילוק לא נבעה מזלזול בסדרי הדין, אלא נעשתה בתום לב מתוך ציפייה (גם אם מוטעית) שבית משפט השלום ידון בסוגית הסמכות העניינית באופן אשר ישפיע על שתי התובענות גם יחד. כך, הן נוכח הקשר הברור בין שתי התובענות, העוסקות באותו הסכם מכר ונסובות על אותה תשתית עובדתית; והן נוכח העובדה שעוד טרם מתן החלטתו של בית המשפט המחוזי, הורה בית משפט השלום לצדדים להתייחס במפורש לעניין שווי הזכויות מושא ההסכם נכון למועד הגשת תובענת האכיפה (החלטה מיום 6.10.2016). לשיקול שצוין זה עתה מתווסף הנתון, כי בקשת רשות הערעור מעוררת שאלה משפטית (ואיני מביע עמדה פוזיטיבית לגבי סיכויי ההליך); וכי יש אינטרס ממשי שסוגית הסמכות העניינית תלובן בתחילת הדרך, טרם השקעת משאבים בניהולו המלא של ההליך (ראו והשוו, בר"ם 7618/16 עיריית תל אביב יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ , פיסקה 18 (4.12.2016); ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן , נ(5) 820, 829 (1997); ג' שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני') - דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט

ל(1) 71, 82 (2006)).

לא נעלמה מעיניי טענת המשיבים בדבר הסתמכותם על ההחלטה, ואולם דומני כי הם לא הצביעו על הסתמכות ממשית וספציפית המתייחסת לתקופת האיחור דווקא ואשר יש בה כדי להטות את הכף לעבר דחיית הבקשה. לא למותר לציין בהקשר זה, כי במהלך תקופת האיחור לא חלה התקדמות ממשית בהליך בבית המשפט השלום.

6.אשר על כן, בקשת הארכה מתקבלת כך שהמועד להגשת בקשת רשות הערעור מוארך עד למועד הגשתה בפועל. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 3,500 ש"ח בגין הגשת הבקשה דנן.