בש"א 9517/07 זאיד עואד נ. מינהל מקרקעי ישראל

לפניי בקשה הארכת מועד להגשת ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דין של בית משפט השלום בנצרת. פסק הדין בבית משפט השלום ניתן בתביעה שהגיש המשיב נגד המבקש, בסדר דין מקוצר, בה טען כי המבקש פלש אל תוך מקרקעין שהזכויות בו נתונות למשיב ותבע את סילוק ידו. למבקש ניתנה רשות להתגונן כנגד התובענה בטענה של רכישת מעמד של דיירות מוגנת. לאחר שמיעת ראיות בסוגיה זו דחה בית משפט השלום את הטענה בדבר היות המבקש דייר מוגן. בית המשפט הורה איפוא על פינוי וסילוק ידו של המבקש בשטח. בית המשפט המחוזי אישר את פסק הדין, בציינו כי בעיקרו של דבר המסקנה לפיה המבקש לא הוכיח את זכותו לדיירות מוגנת מבוססת על קביעות עובדתיות בהן לא ראה מקום להתערב. בית המשפט המחוזי אף הצביע על ראיות נוספות המאששות מסקנה זו.

2.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 1.5.2007 בהעדר הצדדים. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 8.11.2007. נטען בה כי פסק הדין טרם הומצא כדין למבקש או לבא כוחו, דבר שאילץ את המבקש לפנות לבית המשפט ביום 6.11.2007 משם קיבל העתק מאושר של פסק הדין. נטען כי אי המצאת פסק הדין היא שעיכבה את הגשת ההליך. לאחר שבירור עם מזכירות בית המשפט העלה כי פסק הדין הומצא לכאורה למשרד בא-כוחו של המבקש ביום 14.5.2007 התבקשה התייחסותו של המבקש לעניין. בתגובה הוסיף המבקש לטעון כי פסק הדין לא הומצא לו. הוא ציין כי בחודש מאי 2007 התפטרה מזכירתו של בא-כוח המבקש. הרקע להתפטרות היה הוצאת צוות המשרד לחופשה, בשל אילוצים שחייבו את בא-כוח המבקש להיות מרוחק משגרת עבודתו וממשרדו מחודש מאי 2007 עד חודש אוקטובר 2007. בהמשך נטען כי בתקופה בה הושבת משרדו של בא-כוח המבקש דברי דואר רבים שיועדו לו כלל לא נמסרו לידיו. נטען כי בירור מעמיק העלה כי לא הומצא כל דבר דואר לבא-כוח המבקש המכיל את פסק הדין.

3.

המשיב מתנגד לבקשה. הוא מסר כי לפי הנתונים שבידו פסק הדין הומצא כדין ביום 14.5.2007 וצירף אישור מסירה אל בא-כוח המבקש. המשיב הוסיף וטען כי מלשון ההודעה שהגיש המבקש (ביום 10.6.2007) במסגרת תיק אחר הנוגע לאותם מקרקעין, המתנהל בבית משפט השלום בבית שאן, עולה כי הוא ידע על מתן פסק הדין. בתגובה טען בא-כוח המבקש כי עורך הדין שייצגו בבית משפט השלום בבית שאן למעשה שוחרר מייצוג המבקש זמן רב לפני שניתן פסק הדין נשוא הבקשה. מאז, כך נטען, קיים נתק בין עורך הדין לבין המבקש. המבקש זנח את ההליך בבית משפט השלום בבית שאן ועורך הדין מייצגו שם אך באופן תיאורטי. לכן אין לייחס כל חשיבות לתוכן ההודעה שהוגשה לבית משפט השלום בבית שאן, שהוגשה על דעתו של עורך הדין בלבד, ללא ידיעתו של המבקש וללא תיאום עימו.

4.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. מהחומר המצוי בתיק בית המשפט ומהתיעוד שצורף לתגובת המשיב עולה כי לכאורה, פסק הדין הומצא לבא-כוח המבקש כדין ביום 14.5.2007. במקרה כזה, נטל ההוכחה כי פסק הדין לא הומצא כדין מוטל על כתפי המבקש. המבקש לא הציג כל תימוכין לטענתו כי לא קיבל את פסק הדין ואף לא תמך את טענותיו העובדתיות בעניין זה בתצהיר, כמתחייב. במצב דברים זה, נקודת המוצא היא כי מניין הימים להגשת ההליך מתחיל ביום 14.5.2007. המועד להגשת בקשה לרשות ערעור קבוע בחיקוק ל-30 ימים. כדי להאריך את המועד נדרש "טעם מיוחד" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). במקרה דנן, ההליך הוגש לבית המשפט באיחור ניכר. בהעדר ביסוס ראייתי לעניין אי קבלת פסק הדין, אין הטענות שנטענו בהקשר זה יכולות להקים "טעם מיוחד" כנדרש. גם סגירת משרדו של בא-כוח המבקש אינה בגדר "טעם מיוחד", שכן אין המ דובר בנסיבה שאינה בשליטת המבקש. יתרה מכך, וזה העיקר בעיני, נראה על פניו כי סיכויי ההליך להתקבל הינם קלושים. הערעור בבית המשפט המחוזי נדחה לאחר שלא נמצא מקום להתערב בממצאים העובדתיים של בית משפט השלום. ספק בעיני אם טענות המבקש, הנסובות ברובן על עניינים שבעובדה, מצדיקות הליך ערעורי ב"גלגול שלישי", הניתן כידוע במשורה. במצב דברים זה, ובשים לב למשכו של האיחור, אין בידי להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית. המבקש ישלם שכר טרחת עורך דין למשיב בגין בקשה זו בסך 1,500 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד ההחלטה ועד מועד התשלום בפועל.