בש"א 9796/01 ריימונד ציון נ. עריית פתח תקוה

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור.

1.הבקשה הוגשה ביום 12.12.01. מן הבקשה עולה, כי המבקשים הגישו תובענה ביחס לנזקים שנגרמו למבקש 1 בתאונה. התביעה נסמכה על שתי עילות חלופיות. האחת, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, והשנייה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ביום 2.11.01, החליט בית המשפט המחוזי כי האירוע נשוא התובענה הוא תאונת דרכים במובן חוק הפיצויים, ודחה את התובענה ביחס לנתבעים (משיבים כאן) 1 – 7. אשר למשיבים 8 – 9, נגדם הוגשה התובענה בעילה לפי חוק הפיצויים, נקבע התיק להמשך דיון בשאלת גובה הנזק.

2.הבקשה לארכה נוגעת לפסק הדין החלקי בעניינם של משיבים 1 – 7. אין חולק כי נגד משיבים אלה ניתן פסק דין, עליו ניתן לערער כבר עתה. הבקשה היא, כי המועד להגשת הערעור על פסק הדין החלקי יוארך עד לחלוף 45 ימים לאחר מתן פסק הדין הסופי בתיק, בעניינם של משיבים 8 ו-9. המבקשים מציינים, כי הארכת המועד עשויה לייעל את ההליכים המשפטיים בתיק, ואולי אף לייתר את הצורך בערעור.

3.המועד להגשת ערעור על פסק הדין החלקי קבוע בחיקוק. משכך, טעונה הארכתו של מועד זה טעם מיוחד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). האם עומדת הבקשה שבפניי בנטל זה?

(א) עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מעלה, כי דחיית התביעה נגד משיבים 1 – 7 היתה פועל יוצא מיידי של הקביעה, כי האירוע בו מדובר הוא תאונת דרכים. עוד עולה מפסק הדין, כי לכתחילה, הטענה לפיה מדובר בתאונת דרכים היתה טענתם העיקרית של המבקשים, התובעים בבית משפט קמא. עם זאת, מתברר מפסק הדין כי בשלב הסיכומים שינו המבקשים את טעמם, וטענו בסיכומיהם כי יש לבסס את התובענה על עילת הרשלנות והפרת חובה חקוקה דווקא. במצב זה, למבקשים אינטרס מיידי בהגשת ערעור על פסק הדין החלקי, ומבחינה זו קשה למצוא טעם של ממש בהשהיית הגשתו של ערעור על פסק הדין החלקי עד להכרעה סופית בתובענה לפי חוק הפיצויים.

(ב) עם זאת, ניתן להבין מתוך הבקשה שבפניי, כי להכרעה הסופית של בית משפט קמא בשאלת גובה הפיצוי לפי חוק הפיצויים עשויה להיות משמעות בהחלטת המבקשים האם לערער, בסופם של דברים, על פסק הדין החלקי. יוצא, כי הבקשה שבפניי נועדה, בין היתר, לאפשר למבקשים לשקול, אחרי פסק הדין הסופי, את הכדאיות היחסית של כל אחד מבסיסי האחריות – חוק הפיצויים או פקודת הנזיקין – ולכלכל את מעשיהם בהתאם. בנוסף לכך, עשויה לצמוח ממתן הארכה תועלת, אשר ביטוייה בחיסכון אפשרי של בירורו של ערעור על פסק הדין הסופי. עם זאת, המדובר בתועלת בלתי ודאית: מעבר לכך שהיא תלויה בהערכות המבקשים אחרי שיינתן פסק דין סופי בעניינם, יש לזכור, כי המשיבים 8 – 9 עשויים לערער על פסק דין זה בכל מקרה.

(ג) אל מול אינטרס זה של המבקשים עומד אינטרס המשיבים. בהיענות לבקשה טמונה הכבדה מסויימת על המשיבים, אשר משך תקופה מסויימת, אשר לא ניתן לאמוד אותה עתה, ירחף מעליהם הסיכון הכרוך בערעור אפשרי כזה, ובלא ודאות משפטית לעניין זה. עם זאת, בעיקרה מדובר בפגיעה ערטילאית במשיבים. יש להוסיף לכך, כי קיימת אפשרות מעשית כי הארכת המועד המבוקשת עשויה להביא לכך שבסופו של דבר לא יוגש ערעור כנגד פסק הדין החלקי, ומבחינה זו, עשויים משיבים 1 – 7 לצאת, בסופו של דבר, נשכרים ממתן הארכה. בהקשר זה יש לזכור, כי למבקשים עומדת ממילא זכות ערעור על פסק הדין החלקי, ובגידרה הם יכולים כבר עתה לתקוף את הפסיקה בגידרה הופטרו משיבים 1 – 7 מכל חבות על פי התביעה.

(ד) לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי למסקנה כי ניתן למצוא במקרה זה טעם מיוחד למתן ארכה. טעם זה מבוסס על שנים. ראשית, הבקשה שבפניי הוגשה בתוך תקופת המועדים להגשת ערעור על פסק הדין החלקי. יש בבקשה, אפוא, גילוי של שקידה סבירה, ואף גילוי של כוונת המבקשים לערער על פסק הדין החלקי, עוד בטרם התגבשה ציפית המשיבים לכך שלא יוגש ערעור כאמור. שנית, בבקשה שבפניי קיים פוטנציאל, הגם שלא פוטנציאל ודאי, לחיסכון בהליכי ערעור בפני בית משפט זה. אכן, אם לא איעתר לבקשה שבפניי, יהיו המבקשים רשאים לערער על פסק הדין החלקי כבר עתה, וניתן להניח כי כך יעשו. אם איעתר לבקשה, יוותר פתח לכך שהליך הערעור האמור ייחסך, בסופו של דבר. שיקול זה אינו עניין של מה בכך, ובמיוחד שהמדובר בהתדיינות בעניין שאינו פשוט. אינטרס זה של יעילות הדיון, בהצטרפו לשקידתם הסבירה של המבקשים, מבסס בנסיבות העניין טעם מיוחד למתן ארכה (ראו בש"א 7464/95 רשות ניירות ערך נ' ישקר בע"מ , דינים עליון מא 644).

לפיכך, הבקשה מתקבלת. המועד להגשת ערעור על פסק הדין החלקי של בית משפט קמא בת.א. 1311/99 ות.א. 1207/00 מיום 12.11.02 מוארך עד לחלוף 45 ימים ממתן פסק דין סופי בתיקים הנ"ל. איני עושה צו להוצאות בבקשה זו.