בש"א 9871/08 חיים פחימה נ. קורמן יחיעם

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור.

1.

הבקשה נסבה על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 5.8.2008, בו אושר פסק בוררות לפיו חויבו המבקשים לשלם למשיבים סך כ-600,000 ש"ח. הבקשה הוגשה ביום 23.11.2008. על פי הנטען בה, פנה בא-כוח המבקשים ביום 25.9.2008 לבורר שנתן את הפסק, בבקשה שייתן דעתו לסוגייה עיקרית בתיק, במטרה לצרפה לערעור כראיה נוספת. הבורר השיב לפנייה ביום 8.10.2008. לטענת בא-כוח המבקשים, הוא ביכר להמתין לתגובת הבורר בטרם יגיש בקשה לרשות ערעור. לדבריו, התגובה התקבלה בתקופת החגים, בה שהה בחופשה ועם חזרתו פנה לטפל בהגשת ההליך. בא-כוח המבקשים מוסיף וטוען כי המשיבים ידעו על כוונת המבקשים להגיש בקשה לרשות ערעור נוכח פנייתם לבורר, כך שמתן הארכה אינו פוגע באופן ממשי באינטרס שלהם בדבר סופיות הדיון. המשיבים מתנגדים לבקשה.

2.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שצורף להן, באתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה. תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי הארכת מועד או זמן שנקבעו בחיקוק, מותנית בקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". טעמים מיוחדים כאמור נבחנים בכל מקרה לפי נסיבותיו, על פי מכלול של שיקולים. בין אלה ניתן למנות את השאלה האם הבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, הסיבה בגינה נדרשת ארכה, משך הארכה המתבקשת, קיומו של "הליך תלוי ועומד", מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד.

3.

במקרה שלפניי, הבקשה להארכת מועד הוגשה למעלה מחודש וחצי לאחר שחלף המועד הקבוע בדין להגשת ההליך. הטעם עליו מתבססת הבקשה הוא פנייה לבורר לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, לצורך הגשת ראייה חדשה. בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי טעם זה מהווה "טעם מיוחד" כנדרש. ראשית, ספק רב בעיני אם ניתן היה לצפות כי תצמח תועלת כלשהי מהפנייה לבורר. מכל מקום, גם בהנחה שניתן להצדיק את הפנייה לבורר, לא הייתה כל מניעה לפנות במקביל לבית משפט זה ולבקש ארכה להגשת ההליך. פנייה כאמור הייתה מעמידה את המשיבים על כך שהמבקשים אינם משלימים עם פסק הדין ובכוונתם להגיש בקשה לרשות ערעור. המבקשים לא הבהירו מדוע לא הוגשה בקשה מעין זו ומדוע המתינו זמן כה מ מוש ך עד הפנייה לבית המשפט. יתרה מכך, תשובת הבורר נמסרה לבא-כוח המבקשים כבר ביום 8.10.2008, בסמוך לתום התקופה להגשת ההליך. ואולם, המבקשים לא טרחו להגיש מיד בקשה להארכת מועד, אלא בחלוף חודש ומחצה. למחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת. יצוין, כי גם אם נוכח הפנייה לבורר (ביום 25.9.2008) יכלו המשיבים לשער כי בכוונת המבקשים להשיג על פסק הדין, הרי משחלף הזמן ולא הוגש הליך הם היו רשאים להניח כי המבקשים זנחו כוונה זו ולהסתמך על סופיות ההליכים המשפטיים. לכך יש להוסיף כי לצורך ההליך שלפניי, אין בידי לקבוע כי סיכויי ההליך תומכים בקבלת הבקשה להארכת מועד. על פני הדברים, נראה כי השאלות העולות במסגרת בקשת רשות הערעור אינן מסוג השאלות המצדיקות מתן רשות ערעור, שכן אין מדובר בשאלות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, ואין מדובר במקרה שבו נגרם עיוות דין או חוסר צדק.

התוצאה היא שהבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למשיבים שכר טרחת עורך דין בגין בקשה זו בסך 2,000 ₪.