בשג"ץ 10012/07 פרויס הסגיל והדי נ. המוסד לביטוח לאומי

זהו ערעור על החלטת כבוד הרשמת ג' לוין מיום 5.11.2007 בה נדחתה בקשת המערער לפטור מתשלום אגרה במסגרת עתירה שהגיש כנגד החלטת המשיב בעניינו.

1.המערער הוכר על ידי המשיב כזכאי לגמלת שירותים מיוחדים לפי סעיף 206 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, בין השנים 1987-1990. תביעתו לחידוש הגמלה נדחתה בשנת 2001. ועדת העררים לשירותים מיוחדים דחתה ערר שהגיש המערער על החלטת המשיב וערעור שהגיש לבית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע על החלטת הועדה נדחה אף הוא. בית הדין הארצי לעבודה אשר דן בבקשת רשות הערעור שהגיש המערער קבע כי יש להחזיר את עניינו של המערער לוועדת הערר על מנת שתבחן פעם נוספת את יכולת התפקוד שלו ואת זכאותו לגמלה. לאחר שבחנה פעם נוספת את עניינו של המערער, החליטה הוועדה כי אין המערער זכאי לקבלת הגמלה. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע ונדחה, ובקשת רשות ערעור שהגיש לבית הדין הארצי לעבודה, נדחתה אף היא. כעת, הגיש המערער עתירה לבית משפט זה בה הוא מבקש להורות למשיב לדון מחדש בעניינו ולהכיר בו כזכאי לשירותים מיוחדים באופן רטרואקטיבי החל משנת 1987.

2.במקביל להגשת העתירה, הגיש המערער בקשה לפטור מתשלום האגרה. בהחלטה מיום 5.11.2007 קבעה כבוד הרשמת כי ספק אם העתירה מגלה עילה. עם זאת, קבעה כי בשים לב למצבו הכלכלי של המערער ולתיעוד שצורף לבקשה, תופחת האגרה לסכום של 350 ₪.

3.על החלטה זו מלין המערער בפניי. לטענתו, מצבו הכלכלי הקשה אינו מאפשר לו לשלם את האגרה שנקבעה. עוד טוען הוא כי אין ידו משגת לממן קניית מכשור רפואי לו הוא זקוק קל וחומר למימון תשלום האגרה. המערער מוסיף וטוען כי שגתה כבוד הרשמת בכך שלא נתנה משקל ראוי לפגיעה במערער שנלווית להחלטה שלא לפטור אותו מתשלום האגרה.

4.דין הערעור להידחות. אין בטענות שמעלה המערער כדי להצדיק התערבות בהחלטת הרשמת. הלכה היא כי אין די בדלות כלכלית אף אם מוכחת היא כדבעי כדי להצדיק פטור מתשלום אגרה ועל מבקש הפטור להראות כי ההליך מגלה עילה שיהא בה כדי להצדיק את מתן הפטור המבוקש. במקרה דנן, בקשת המערער נבחנה חזור והיבחן על ידי בית הדין האזורי ובית הדין הארצי לעבודה, ועל פני הדברים נראה כי העתירה אינה עומדת בקריטריונים הנדרשים להצדקת התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיהן של ערכאות אלה (בג"צ 525/84

חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ (1) 673 ). החלטת הרשמת להפחית בנסיבות דנן את האגרה שעל המערער לשאת בה היא על כן סבירה וראויה ואין כל מקום להתערב בה.

אשר על כן, הערעור נדחה.