בשג"ץ 185/09אימאן חג' יחיא נ. שירות בתי הסוהר

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.

ההליך נסב על החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו, בעתירת המבקשת בעניין עצירת חופשותיה. בית המשפט קבע כי בכפוף לכך שהמבקשת תתנהג בצורה חיובית, ימשיך המשיב לערוך לה בדיקות שתן בצורה מפתיעה ועניינה ייבדק מחדש בתום 4 חודשים מהיום.

2.

החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים ניתנה ביום 25.11.2008 במעמד המבקשת. ביום 30.12.2008 הגיעה למזכירות בית המשפט בקשת רשות ערעור מטעם המבקשת. מאחר שהמועד להגשת ההליך חלף, הוחזרה הבקשה למבקשת (באמצעות שב"ס). בעקבות זאת פנתה המבקשת בבקשה להארכת מועד, היא הבקשה לפניי. לטענתה, סרבה קצינת אסירות בכלא נווה תרצה, בו מרצה המבקשת את עונשה, לטפל בבקשה, בטענה שערעורים מוגשים רק דרך עורך דין. לטענת המבקשת, אין באפשרותה לשכור ייצוג משפטי. לדבריה, היא שלחה את הבקשה לרשות ערעור באמצעות אנשים שסייעו בידה מחוץ לכותלי הכלא, כיוון שלא הייתה לה אפשרות אחרת. המבקשת מוסיפה וטוענת כי סברה שעומדים לרשותה ארבעים ימים להגשת ההליך, בדומה לערעורים על גזרי דין, והיא הופתעה לגלות כי היה עליה להגיש את ההליך תוך 15 ימים בלבד.

3.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, המבקשת לא העלתה טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. המשיב מוסיף וטוען כי סיכויי ההליך אפסיים, אם בכלל. בשולי הדברים מציין המשיב כי מבדיקה שערכה לשכת הייעוץ המשפטי של שירות בתי הסוהר עלה כי אין כל ביסוס לטענת המבקשת כי קצינת האסירות בכלא נווה תרצה סרבה לבקשתה להגשת בקשת רשות ערעור, וכי הנוהל להגשת רע"ב ידוע וברור לסגל בית הסוהר, אשר פועל בהתאם לו.

4.

המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטה של בית משפט לעניינים מינהליים בעתירת אסיר הינו חמישה עשר ימים (תקנה 7(א) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם – 1980). עם זאת, לרשם בית המשפט נתונה הסמכות להאריך את המועד להגשת ההליך, מכוח הסמכות הכללית הקבועה בסעיף 90(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984 (ראו, בשג"ץ 4232/91 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברהים אחמד (לא פורסם, 11.10.1991)). סמכות כללית זו אינה מותנית בקיומו של טעם מיוחד כנדרש בהליכים אזרחיים לגבי מועד הקבוע בחיקוק ודי בקיומו של טעם סביר שיהא בו כדי להצדיק את האיחור. יחד עם זאת, מתן אורכה אינו נעשה כדבר שבשגרה. הכלל הוא כי בעתירות אסירים, כמו גם בהליכים פליליים, יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל (השוו, בש"פ 5988/06

נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). הדבר נעוץ בצורך להתחשב בעקרון סופיות הדיון ולהציב גבול להימשכות ההליכים ונוכח הקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור.

5.

במקרה שלפניי, המבקשת שלחה לבית המשפט את הבקשה לרשות ערעור באיחור של כעשרים יום. ההסבר לאיחור נעוץ, לדברי המבקשת, בטעות לגבי מניין הימים הקבוע בדין להגשת ההליך וקשיים בהם נתקלה בהגשת ההליך הלכה למעשה. אמנם, אין המדובר באיחור של מה בכך. יחד עם זאת, נוכח הסבריה של המבקשת, שהינה אסירה המרצה תקופת מאסר ממושכת, ואינה מיוצגת בשל חוסר יכולת כלכלית, שוכנעתי כי מתקיים טעם סביר המצדיק את האיחור. אמנם המועד להגשת ההליך קבוע מפורשות בתקנות, אך בהעדר ייצוג, אין בידי לשלול את טענות המבקשת אודות חוסר בקיאותה לגבי המועד המיוחד שנקבע בדין להגשת בקשת רשות לערער על החלטה של בית משפט לעניינים מינהליים בעתירת אסיר. באתי איפוא לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה ולהאריך את המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור עד למועד הגשתה בפועל. החלטה זו תתויק בתיק הבקשה לרשות ערעור, לכשיפתח.