בשג"ץ 426/14 דני אלפר נ. מדינת ישראל

1.

על המבקש הוטלו ארבעה חודשי עבודות שירות בגין הרשעתו בבית משפט השלום ברמלה בעבירות של שידול לגניבה, הטרדה באמצעות מתקן בזק וקבלת נכס שהושג בעוון. ביום 14.2.2011 החליט הממונה על עבודות שירות על הפסקה מינהלית של עבודות השירות, בשל היעדרויות וחוסר שיתוף פעולה. בהחלטת הממונה מצוין כי המבקש טען כי הוא אושפז בבית החולים לוינשטיין, אך בעקבות בדיקה התברר שהוא אינו מאושפז שם. לא ניתן היה להשיג את המבקש בטלפון, הוא לא השיב להודעות שהושארו לו במשיבון ולא התייצב לשימועים שאליהם זומן. כתוצאה מהחלטה זו, נדרש המבקש לשאת ביתרת ימי המאסר בסך 26 יום במאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

2.

בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת הבכירה נ' אהד ) דחה ביום 11.4.2011 את עתירת המבקש נגד החלטת הממונה, לאחר שזה לא התייצב לדיון בעתירה. ביום הדיון הראשון בעתירה, הגיע לבית המשפט חברו של המבקש וטען כי הוא אינו יכול להגיע מכיוון שזוגתו בצירי לידה. לאחר שלא הומצא אישור רפואי מתאים, והמבקש לא התייצב לדיון נוסף שנקבע בעתירה – נדחתה העתירה מטעם זה. בית המשפט התייחס, למעלה מן הצורך, לנימוקי העתירה, ואימץ את עמדת המשיב בכתב התשובה שהוגש. נמצא כי המבקש נעדר מעבודות השירות ללא אישור, לא ציית להוראות הממונה, לא שיתף פעולה ולא התייצב לשימועים שאליהם זומן. בנסיבות אלה, הוחלט כי אין עילה להתערב בהחלטת הממונה על הפסקת עבודות השירות. בית המשפט הורה כי המבקש יתייצב מיידית לריצוי מאסרו, והוציא נגדו צו מאסר.

3.

ביום 16.1.2014, כמעט שלוש שנים לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, הוגשה בקשה לסעד זמני להורות על שחרור המבקש מבית הסוהר עד להכרעה בבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. לטענת המבקש, פסק הדין נושא העתירה ניתן במעמד צד אחד ולא הועבר לידיעתו. לדבריו, הוא הגיע ביום 13.1.2014 לתחנת המשטרה, בעניין אחר, ונעצר במקום. לגופם של דברים, נטען כי החלטת הממונה בדבר הפסקה מינהלית של עבודות שירות היא מוטעית מכיוון שנותרה לו תקופה קצרה ביותר לסיום עבודתו (17 ימים); הוא לא זומן כדין לשימוע ולא ניתנה לו הזדמנות לטעון טענותיו; היעדרויותיו נבעו מבעיות רפואיות קשות שבגינן המציא אישורים רפואיים.

4.

בהתאם להחלטתי, הגישה המשיבה תשובה ביחס לבקשה לסעד זמני. בא-כוח המשיבה טוען כי אין עילה להיעתר לבקשה. לדבריו, סיכויי ההליך הם נמוכים: המבקש היה מודע למועד הדיון, שלח אליו את חברו כדי להסביר מדוע לא התייצב לדיון הראשון (ביום 6.4.2011), ואף המציא אישור רפואי באמצעות הפקס כדי להסביר זאת. אשר על כן, לטענת המשיבה מדובר בהחלטה חלוטה, שניתנה לפני כשלוש שנים, כאשר בכל הזמן הזה עשה המבקש דין לעצמו וחמק מריצוי יתרת מאסרו. המשיבה טוענת כי לא הוצגו כל טעמים מיוחדים המצדיקים להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, וממילא אין עניינה של הבקשה לגופה עומד במבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה לשם מתן רשות ערעור בענייני אסירים.

5.

לאחר בחינת הבקשה ותשובת המשיבה, החלטתי כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. אציין כי בתחילה הוריתי על העברת הבקשה להארכת מועד להכרעת הרשמים. עם זאת, לאחר עיון נוסף, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להכריע בבקשה זו כבר בנקודת הזמן הנוכחית, משום שהכרעה בשאלת הסעד הזמני עשויה ממילא להביא להתייתרות ההליך.

6.

המבקש – אשר הגיש את עתירת האסיר באמצעות עו"ד, ושלח את חברו להתייצב בשמו למועד הדיון הראשון – לא הציג הסבר מניח את הדעת לאיחור בהגשת ההליך דנן, כשלוש שנים לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לכך יש להוסיף, כי סיכויי ההליך העיקרי – שהוא בקשת רשות לערער – נמוכים. ככל שעולה מן ההחלטה המנומקת של הממונה על עבודות השירות, המבקש לא סיים לבצע את עבודות השירות שהוטלו עליו, והתחמק מניסיונות רבים ליצור עימו קשר. בין היתר, הוא לא השיב לשיחות לטלפון הנייד, ואף לא התייצב לשני מועדי שימוע שאליהם זומן. כאמור, התנהלות זו חזרה על עצמה בדיון שקיים בית המשפט המחוזי בעתירתו, כפי שצוין לעיל. טענות המבקש כלפי החלטת הממונה נטענו בעלמא. בנסיבות אלה, פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שבחן את טענות המבקש לגופן – על אף אי התייצבותו לדיון – ולא מצא להתערב בהחלטתו המנומקת של הממונה על עבודות השירות, ממילא אינו מקים עילה למתן רשות ערעור.

משנדחתה הבקשה להארכת מו עד, ממילא נדחית הבקשה לסעד זמני שנלוותה לה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.