בשג"ץ 50/11 ישראל טאייב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט בעתירת אסיר (החלטה מיום 8.12.2010); עניינו של ההליך – חפצו של המבקש להשתלב בסבב חופשות. המדינה מתנגדת לבקשה להארכת מועד, זאת בשל שלשיטתה סיכויי ההליך קלושים, וממילא ההליך התייתר נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי כי עניינו של המבקש יובא לבחינה נוספת של הוועדה – בחינה שכבר החלה.

הגם שבטענות המדינה יש לכאורה מידה רבה של היגיון, בפרט במישור המעשי, איני סבור כי לצורך ההליך שלפניי (קרי: לצורך עצם כניסתו של המבקש לבית משפט זה), יש לראות בהליך ככזה שהתייתר. זאת משום שהמבקש משיג בבקשת רשות הערעור על עצם בחירתו של בית המשפט המחוזי להחזיר את העניין לידי המשיבים מבלי להידרש – כך לטענת המבקש – להשגות על הערכת החמ"ן.

במצב דברים, ובשים לב להיותו של המבקש אסיר בלתי-מיוצג, וכן בהתחשב באיחור המזערי (כשניתן בהחלט להניח שהמבקש-האסיר שיגר את בקשת רשות הערעור בדואר עוד לפני חלוף המועד הקבוע בדין), סבורני כי יש לפתוח תיק בקשת רשות ערעור, מבלי שיהא בכך, כמובן, כדי למנוע מהמדינה להעלות את טענותיה – ככל שתתבקש לעשות כן – לפני השופט שידון בתיק.

עם זאת, לאור סיכויי ההליך הנחזים להיות נמוכים, ולאחר עיון בטענות המבקש בבקשה לפטור מאגרה, לא ראיתי לנכון ליתן פטור מלא מאגרה, אלא להפחיתה לסכום של 200 ₪. ככל שהמבקש עומד על קיום ההליך, עליו לשלם סכום זה תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו, כתנאי לפתיחת ההליך של בקשת רשות ערעור.

המזכירות תעשה להמצאת החלטה זו למבקש ללא דיחוי, באמצעות שירות בתי הסוהר.