בשג"ץ 504/10 חזקיהו גורש נ. שירות בתי הסוהר

מהו המועד להגשת השגה על החלטת בית-המשפט המחוזי להאריך את החזקתו של אסיר בתנאי הפרדה בכלא לפי סעיף 19ה לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971? מה הן אמות-המידה לבחינת בקשה להארכת מועד כאמור? אלה השאלות המתעוררות במסגרת ההליך שלפניי.

1.

המדובר בבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו מיום 13.5.2009 (כב' השופטת י' שיצר ) לפיה התקבלה בקשת המשיב להאריך את החזקת המבקש בכלא בתנאי הפרדה זוגית למשך שנה נוספת. החלטה זו ניתנה במעמד העותר ובא-כוחו. בקשת האורכה שלפניי הוגשה על-ידי המבקש בעצמו ביום 19.1.2010.

2.

המשיב מתנגד לבקשת האורכה. בתגובתו טען המשיב כי בהתאם לסעיף 19ז לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: הפקודה ) ותקנה 7(א) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980 (להלן: התקנות ), בקשת רשות הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין המשך החזקתו של המבקש בתנאי הפרדה זוגית בכלא, אמורה היתה להיות מוגשת לבית-משפט זה בתוך 15 ימים. בעניין זה עמדתי שונה. החלטת בית-המשפט קמא בעניינו של המבקש ניתנה מכוח סעיף 19ה לפקודה. דרך ההשגה על החלטה זו היא באמצעות ערעור ברשות, כאמור בסעיף 19ז לפקודה. עם זאת, הפקודה אינה קובעת את המועד להגשתה של בקשת רשות ערעור על ההחלטה האמורה. תקנה 7 אליה הפנה המשיב בטיעוניו (הקובעת מועד של 15 ימים להגשת בקשת רשות ערעור), חלה על החלטת בית-משפט בעתירת אסיר לפי סעיף 62א לפקודה. בהתאם ללשונן הברורה של התקנות, הן אינן חלות במישרין על החלטת בית-משפט לעניין המשך החזקת אסיר בתנאי הפרדה בכלא כאמור בסעיף 19ה לפקודה. פועל יוצא מכך הוא שאין בדין קביעה מפורשת לעניין המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה שיפוטית בדבר המשך החזקתו של אסיר בתנאי הפרדה. במצב דברים זה, אני סבורה כי ראוי להכריע בשאלת המועד הנדון בדרך של היקש מסעיף 199 סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ולאמץ פרשנות המקלה עם האסיר, כך שהתקופה להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה שיפוטית כאמור תעמוד על 45 ימים (ולא על 15 ימים כנטען על-ידי המשיב) (וראו גם: בשג"צ 3148/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.4.2009)). יובהר כי לרשם בית המשפט נתונה הסמכות להאריך את המועד האמור מכוח הסמכות הכללית הקבועה בסעיף 90(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984.

בנסיבות המקרה דנן, משמעות הדברים היא כי היה על המבקש להגיש את בקשת רשות הערעור על החלטת בית-המשפט קמא בעניינו, עד ליום 28.6.2009 . בפועל, הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 19.1.2010 , קרי- באיחור של קרוב לשבעה חודשים.

3.

מה הן אמות-המידה לבחינת הבקשה להארכת מועד המונחת לפניי? לטענת המשיב, מועד אשר נקבע בחקיקה יש צורך בטעם מיוחד על-מנת להאריכו. ואולם, אמת-מידה זו מתייחסת להליכים אזרחיים ואילו המקרה דנן עניינו, כאמור, בהחלטה שיפוטית בדבר הארכת החזקתו של המבקש בתנאי הפרדה זוגית בכלא. נראה לי כי בעניין זה ראוי להפעיל את אמת-המידה הנוהגת בפלילים באופן שנדרש קיומו של טעם ממשי המניח את הדעת לשם מתן אורכה להגשת בקשת רשות ערעור (השוו: בשג"צ 7138/08 בן לולו נ' נציב שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 23.10.2008), פס' 5 הדן באמת-המידה החלה בבקשות להארכת מועד בעתירות אסירים). יודגש כי מתן אורכה כאמור לא ייעשה כדבר שבשגרה. הכלל הוא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בדין, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. כלל זה נובע מעקרון סופיות הדיון; מהצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; מהאינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; וכן מהקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור.

4.

בנסיבות העניין שלפניי, לא ראיתי להיעתר לבקשה להארכת מועד. הבקשה הוגשה באיחור ניכר של קרוב לשבעה חודשים. טענת המבקש לפיה קיבל עותק מהחלטת בית המשפט קמא כעבור שלושה חודשים מעת מתן ההחלטה אינה יכולה להועיל לו, בהתחשב בכך שההחלטה ניתנה במעמד הצדדים. טענתו הנוספת של המבקש לפיה לא ידע על המועדים ולכן לא עלה בידו להגיש את בקשת רשות הערעור במועד הנדרש, אינה מהווה בנסיבות העניין טעם מספק המצדיק מתן אורכה לאחר עיכוב כה ממושך. כך, בין היתר, בהתחשב בעובדה שהמבקש היה מיוצג בפני בית-המשפט קמא ולפיכך ניתן להניח כי היה באפשרותו לברר את המועד להגשת השגה על החלטת בית-המשפט לעניינים מנהליים. אף לא נראה סביר בעיניי כי המבקש טעה לחשוב שעומדים לרשותו שבעה חודשים תמימים על-מנת להשיג על ההחלטה הנדונה. לטעמים האמורים יש להוסיף כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך נחזים להיות נמוכים. יוער כי בהחלטתו האריך בית-המשפט קמא את החזקת המבקש בתנאי הפרדה זוגית למשך שנה החל מיום 13.5.2009. העיכוב הממושך בהגשת הבקשה שלפניי הוביל לכך שתקופת השנה האמורה מגיעה בקרוב אל קיצה. מכל מקום, מתגובת המשיב עולה כי מאז החלטת בית-המשפט המחוזי ניתנה החלטה נוספת של ועדת ההפרדות מיום 15.7.2009 ולפיה המבקש מוחזק באגף ההפרדה אך לא בתנאי הפרדה. לכאורה, מדובר בהחלטה מנהלית חדשה שקיימות בדין דרכים להשיג כנגדה.

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, הבקשה להארכת מועד נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.