פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשג"ץ
6026/12
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
גדעון שריאור
נ ג ד
המשיבים:
1. בית המשפט לעניינים מינהליים חיפה
2. משרד השיכון
ערעור על החלטתו של כבוד רשם בית
המשפט העליון ג' שני מיום 16.7.12 בבשג"ץ 5499/12
פסק-דין
לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני
(בשג"ץ 5499/12א') מיום 16.7.2012, אשר דחתה את בקשת המערער להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת כבוד הרשמת ד' כהן-לקח שלא לפסול את עצמה מלדון בעניינו.
המערער, אשר אינו מיוצג, הגיש לבית המשפט ביום 13.2.2012 עתירה כנגד בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה וכנגד משרד השיכון, שבה ביקש בין היתר להורות כי עליהם להסביר מדוע הוא אינו זכאי לדיור, משהוא חסר בית ומתגורר בתנאים קשים (בג"ץ 1281/12). בגדר עתירה זו, הגיש המערער בקשה לפטור מתשלום אגרה ובהחלטתה מיום 15.2.2012 דחתה אותה הרשמת, בקובעה, בין היתר, כי המערער לא הניח בבקשתו תשתית ראייתית בדבר מצבו הכלכלי, וכן כי ספק רב אם הוא עמד ברף השכנוע כי עתירתו מגלה עילה. למרות האמור, נוכח מצבו הכלכלי של המערער ומהות העתירה, קבעה הרשמת כי עליו לשלם אגרה בסכום מופחת של 200 ש"ח. בהחלטות מאוחרות שנתנה הרשמת, נדחו בקשות נוספות שהגיש המבקש לעיון חוזר בהחלטה וכן לפריסת האגרה למספר תשלומים.
בהמשך לדברים אלה, ביום 23.4.2012, הגיש המערער בקשה לפסילת הרשמת מלדון בעניינו, אשר מופנית בעיקרה כנגד ההחלטה שבה סירבה להיעתר לבקשתו לפריסת החיוב לתשלומים. בהחלטתה מיום 24.4.2012 דחתה הרשמת את הבקשה בקובעה, בין היתר, כי היא אינה מבססת חשש ממשי למשוא פנים, כנדרש לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. ביום 15.7.2012 הגיש המערער בקשה להארכת המועד להגיש ערעור על החלטת הרשמת שלא לפסול את עצמה (בשג"ץ 5499/12) ובה טען, בין היתר, כי הוא ניסה לערער על החלטת הרשמת עוד ביום 10.5.2012 וכמו כן צורפה אליה
"בקשה לקיים דיון בכתב ערעור" שבה טען כי הוא פנה לבית המשפט מספר פעמים, בין החודשים מאי-יולי 2012.
בהחלטתו קבע הרשם כי הבקשה לקונית, אינה מפרטת את השתלשלות העניינים, ובפרט לא מוסבר בה מדוע סירבה המזכירות לקבל את ההליך לרישום. נוסף על כך ציין הרשם כי החלטת הרשמת ניתנה לפני למעלה מחודשיים וכי על פני הדברים נראה שהערעור מחוסר סיכוי.
מכאן הערעור שלפניי, שבו טוען המערער, בין היתר, כי העיכוב בהגשת הערעור נובע מכך שהערעור שהגיש הוחזר אליו תוך שהוסבר לו כי עליו להגיש בקשה להארכת מועד. כמו כן מציין המערער כי הוא חסר בית, וכי הבקשות שהגיש במסגרת העתירה העיקרית (בג"ץ 1281/12) לוו בתצהירים המעידים על חוסר יכולתו לעמוד בתשלום האגרה.
דין הערעור להידחות. ראשית אציין כי תנאי מהותי בבחינת בקשה להארכת מועד הוא קיומו של טעם מיוחד (ראו לעניין זה בש"ם 6229/11 דון יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה (טרם פורסם, 10.1.2012)), אלא שבמקרה שלפניי חלפה תקופה בלתי מבוטלת מיום החלטת הרשמת בבקשה לפסילתה ועד ליום הגשת הבקשה להארכת מועד, מבלי שהוכח קיומו של טעם מיוחד כאמור. בהקשר זה מקובלת עליי קביעת הרשם כי טענותיו של המערער לקוניות, ובפרט לא מוסבר פשר ההליך שלא התקבל לרישום, והדבר נכון גם לגבי הודעת הערעור. נוכח האמור, ובשים לב להקפדה על המועדים הקבועים בתקנות להגשת ערעור בעניין פסלות שופט (ראו בש"א 3991/11 נגלר נ' בן דוד (טרם פורסם, 30.5.2011) (להלן: עניין נגלר ), יש לדחות את הערעור מטעם זה בלבד. יתר על כן,
וגם לו היה מוכח קיומו של טעם מיוחד, יש לדחות את הערעור בשל סיכוייו הנמוכים של ההליך להתקבל. זאת, שכן החלטת הרשמת היא דיונית באופייה, וכבר נקבע כי הדרך לתקוף החלטה זו היא באמצעות הגשת ערעור על ההחלטה גופה, בהתאם לסדרי הדין ולא באמצעות הגשת בקשת פסלות וערעור פסלות (ראו: ע"א 5214/05 אוחיון נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 9.6.2005) והאסמכתאות שם; עניין נגלר ; יגאל מרזל דיני פסלות שופט 178-174). על כן, מסקנתי היא כי במקרה דנן מכלול השיקולים תומך בהעדפת עיקרון סופיות הדיון,
וכפועל יוצא הותרת החלטתו של הרשם על כנה.
אשר על כן, הערעור נדחה.
ניתן היום, ט' באלול התשע"ב (27.8.2012).
ש ו פ ט