בשג"ץ 719/12 טלאל אלאטרש נ. שר הביטחון

לפני בקשה להסיר את החיסיון שהוטל על ראיות על ידי שר הביטחון, בהתאם לסעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ).

1.

המבקש 1 הוא תושב אזור יהודה ושומרון. יציאתו לחו"ל נמנעה בטענה כי קיים מידע מודיעיני סודי המלמד כי הוא בכיר בארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וכי יציאתו לחו"ל תסכן את ביטחון האזור. בעקבות כך הגישו המבקשים עתירה לבית משפט זה המופנית כנגד מניעת יציאתו של מבקש 1 לחו"ל (בג"ץ 1000/10). לאחר שהתקיימו שני דיונים בעתירה בפני מותב שלושה, במסגרתם התנגדו המבקשים לעיון המותב בחומר הסודי בעניינו של המבקש 1 במעמד צו אחד ובדלתיים סגורות, נתן בית משפט זה ביום 5.9.2011 צו על תנאי בעתירה. ביום 3.1.2012 הוגש כתב תשובה לעתירה אליו צורפה תעודת חיסיון החתומה על ידי שר הביטחון (להלן: תעודת החיסיון ) וזאת מהטעם שמסירת הראיות המפורטות בתעודת החיסיון עלולה לפגוע בביטחון המדינה. הראיות המפורטות בתעודת החיסיון הן: (1) מקורות המידע של שירות הביטחון הכללי ותוכן המידע שיש בו כדי לחשפם; (2) שיטות פעולה, נהלי עבודה ודרכי איסוף חומר של שירות הביטחון הכללי באיסוף מידע ובחקירה, ותוכן המידע שיש בו כדי לחשפם; (3) שמם וכל פרט אחר שיש בו כדי לגלות או לחשוף בדרך כלשהי את זהותם של עובדי שירות הביטחון הכללי.

2.

המבקשים - באמצעות באי כוחם, עו"ד עידו בלום ועו"ד אלעד כהנא -

טוענים כנגד תעודת החיסיון וכנגד הנוהג המקובל בבית משפט זה לפיו עותרים מסכימים לעיון המותב בחומר הסודי במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות, תוך שהדגישו כי נוהג זה אינו מאפשר לבית המשפט להגן על האינטרסים המשפטיים של העותרים בצורה ראויה. המבקשים טוענים עוד כי אי חשיפת החומר הנוגע למבקש 1 פוגעת בזכותו להליך הוגן ומדגישים כי אין בעניינו כל חומר גלוי ולכן אין לו יכולת להתגונן מפני ההאשמות נגדו, וכי הוא למעשה כלל לא יודע מהן האשמות אלה. מבקש 1 מציין כי הוא מנוע מלצאת לחו"ל כבר למעלה משנתיים וטוען כי מדובר בפגיעה מתמשכת שהשפעתה מחמירה ומתעצמת וכי המשיבים כלל אינם תוחמים את החלטתם בזמן. נוכח כך עותרים המבקשים לכך שבית משפט זה יורה על גילוי מלא של החומר הפומבי שבידי המשיבים הנוגע למבקש 1; כי יגולה כל חומר שגילויו יחשוף שיטות חקירה ידועות ממילא או שאינו חושף את זהותם של גורמים רגישים; כי יגולה חומר נוסף שיש חשש כי יחשוף מידע ביטחוני, תוך איזון בין זכותו להליך הוגן לבין החשש האמור. לכל הפחות עותרים המבקשים לכך שבית משפט זה יורה על העברה חלקית של החומר לידיהם.

3.

המשיבים - באמצעות באי כוחם, עו"ד ענר הלמן ועו"ד ערין ספדי - טוענים כי לא ניתן לחשוף בפני המבקשים חומר כלשהו עקב הפגיעה החמורה שתיגרם לביטחון המדינה אם יגולה להם חומר מודיעיני החוסה תחת תעודת החיסיון. המשיבים מוסיפים וטוענים כי יש ליצור הבחנה חדה בין חובות גילוי המידע החלות על המדינה במסגרת הליכים פליליים לבין החובות החלות עליה במסגרת הליכים מינהליים כמו בענייננו. כן טוענים המשיבים כי יש להבחין בין המבחנים אותם יחיל בית המשפט על גילוי ראיות חסויות בהליכים פליליים לבין המבחנים החלים על גילוי ראיות כאלה בהליכים מינהליים.

4 .

תחילה שמעתי את טענות הצדדים, במעמד שני הצדדים. לאחר מכן קיימתי בהסכמת באי כוח המבקשים דיון במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות. במהלכו של דיון זה עיינתי בחומר החסוי, הצגתי לבאי כוח המשיבים ולנציגי שירות הביטחון הכללי שאלות וקיבלתי את תשובותיהם לשאלותיי. עם תום חלק זה של הדיון הבהרתי לבאי כוח הצדדים כי בכוונתי להמשיך ולעיין בחומר החסוי בלשכתי, וכך עשיתי.

לאחר כל אלה שוכנעתי כי החומר החסוי נופל תחת עניינים שהוגדרו כחסויים בתעודת החיסיון. כמו כן שוכנעתי כי טיב החומר שבו מדובר מצדיק את הטלת החיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, שכן גילויו עלול לפגוע בביטחון המדינה, לחשוף שיטות עבודה של הגורמים הרלוונטיים וכן עלול להקשות על איסוף מודיעין בעתיד. כמו כן התרשמתי כי אין בחומר החסוי דבר היכול לסייע למבקש 1 בקידום עתירתו המתבררת במסגרת ההליך העיקרי, שאיני מביע כל עמדה בנוגע לסיכוייה.

5.

עם זאת, אעיר כי איני מקבל את ההבחנה הדיכוטומית אותה מציעים המשיבים בין המבחנים אותם יחיל בית משפט זה על גילוי ראיות החוסות תחת תעודות חיסיון במסגרת הליכים פליליים לבין המבחנים שיחולו על ראיות אלה במסגרת הליכים מינהליים. כידוע, על פי הנוהג שהתגבש בבית משפט זה, מתאפשרת הצגת חומר חסוי מטעמי ביטחון לבית המשפט במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות אם ניתנה לכך הסכמת המבקש. במצב דברים זה אין הרשות מחויבת בהוצאת תעודת חיסיון. נוהג זה מהווה איזון סביר בין הצורך להגן על זכויותיהם המהותיות והדיוניות של הנפגעים מהחלטות הרשות לבין ההגנה על ביטחון המדינה ושלום הציבור [ראו: בג"ץ 5696/09 מוגרבי נ' אלוף פיקוד העורף (טרם פורסם, 15.2.2012), בפסקאות 4-3 לחוות דעתה של הנשיאה ד' ביניש ) (להלן: עניין מוגרבי )]. אולם, אם מתנגד העותר לעיון המותב בחומר החסוי במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות, ולא ניתן לבסס כדבעי את החלטת הרשות בהסתמך על חומר גלוי שיוצג בפני בית המשפט, יהיה על בית המשפט להורות על הוצאת צו על תנאי. במידה שתמשיך הרשות לעמוד על סירובה להציג את החומר החסוי בפני העותר, היא תהיה מחויבת להוציא תעודת חיסיון. אם יבקש זאת העותר, תיבחן תעודת החיסיון בידי שופט בית משפט זה (כעקרון, יהיה זה שופט שאינו חבר במותב שדן בהליך העיקרי). בחינה זאת תיערך מכוח סעיף 46 לפקודת הראיות ועל פי הלכת אל-אסעד [ (בג"ץ 2/79 אל אסעד נ' שר הפנים,

פ"ד לד (1) 517 (1979)], שכפי שהבהיר לאחרונה בית משפט זה ב עניין מוגרבי עודנה עומדת על מכונה. על פי סעיף 44 לפקודות הראיות, יבחן בית המשפט האם ניתן לגלות מי מהראיות החוסות תחת תעודת החיסיון אם "הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". האיזון בין צורכי הביטחון לבין זכויות הנפגעים מהחלטת הרשות, שלאורו תיבחן שאלת גילוי הראיות החסויות, יוכרע על פי נסיבותיו המיוחדות של כל עניין ועניין [ראו למשל: בג"ץ 322/81 מחול נ' שר הממונה על מחוז ירושלים, פ"ד לז (1) 789, 795 (1982)]. במסגרת זאת יבחן בית המשפט, בין השאר, את חשיבותה של הזכות הנפגעת מהחלטת הרשות ואת עוצמתה של פגיעה זו. היות שהחלטות מנהליות המתקבלות על יסוד חומר חסוי עשויות לפגוע לעיתים באופן קשה בחירותו של אדם [ראו והשוו: בג"ץ 2320/98 אל-עמלה נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון , פ"ד נב(3) 346, 349 (1998)] לא ניתן לקבוע מראש כי בית המשפט יחיל מבחן מחמיר יותר על גילוי ראיות חסויות במסגרת הליכים מינהליים, בהשוואה לגילויין במסגרת הליכים פליליים.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית.